"למרות הפחד והדמעות שזלגו מעיניי, יותם מהרגע הראשון היה קורן ומרגיע". יותר משנה עברה מאז שמשפחתו של יותם חיים שמעה עדות על דברים שעבר בתקופת השבי, וגם זה היה ממש מעט. אבל בשבוע שעבר קרה להם נס, בדמות מכתב סגור שהעבירה להם הקצינה המלווה שלהם. בתוך המכתב הייתה פיסת המידע שהמשפחה חיכתה לה יותר מהכול – מילים שכתבה תצפיתנית שחזרה בשלב א' של העסקה, שהייתה בשבי עם יותם, וחיכתה לרגע שבו תוכל לספר להם איזו נקודת אור היה בשבילה.
תובל חיים מספר על המכתב שקיבלו מהתצפיתנית: "יהלום נוצץ במקום שחור"
(צילום: ליאור אוחנה, יאיר שגיא )
"אמא הייתה בהשקת הסרט 'לוקינג פור יותם' בצרפת, סרט דוקומנטרי לזכרו", סיפר בשיחה עם ynet תובל (32), אחיו הגדול של יותם. "בדרך לשדה אמא קיבלה הודעה מחדווה, הקצינת המלווה שלנו: 'איריס הגיע אליכם מכתב'. והיא לא יודעת מה זה המכתב. היא שאלה אם לפתוח ולצלם אותו ואמא אמרה כן. אמא מספיקה לקרוא ארבע שורות והתחילה לבכות. כתבה לנו שהגיע המידע שחיכינו לו כל כך".
תובל, מוזיקה מחונן, שיתף: "התאילנדי ששהה עם יותם בכל תקופת השבי, וויצ'יאן, סיפר כשחזר שהיה להם מתישהו בשבי מפגש עם בנות חטופות. חשבנו שזה יגיע, אבל כל הבנות חזרו ולא הגיע כלום. חיכינו למידע הזה. אמא כתבה לנו: 'הגיע מידע מאחת התצפיתניות, מכתב על יותם'. חכינו שהיא תחזור מצרפת ויום אחרי שחזרה הלכתי אליה, קראנו ביחד את המכתב".
הוא אמר כי "כל המידע שהגיע מוויצ'יאן היה מלווה במחסום שפה והיה קשוח עם מתורגמנית להבין ממנו יותר מידי, אז נשארנו עם הרבה סימני שאלה. ואז מגיע מידע מחטופה ישראלית על יותם שאת השם שלה נשאיר אצלנו. היא כתבה ככה: 'אני הייתי עם יותם בחודש וחצי הראשון של השבי. ב-9 באוקטובר ירדתי למנהרה ושם ראיתי אותו עומד לצד עוד חטופה ומיד בלי להכיר אותי הוא ניגש אליי, לחץ לי את היד, ראיתי את הקעקוע שלו של ורד. הוא היה עם מכנס וחולצה כחולים, שיער אדום אסוף בקוקו, חיוך ועיניים שמשרות שלווה, אהבה, רוגע, תמיכה ואכפתיות. מהרגע הראשון היה נראה קורן ומרגיע.
"למרות הפחד והדמעות שזלגו מעיניי", סיפרה התצפינית לבני משפחתו של יותם, "מגע היד, החיבוק והמילים שלו עזרו לי להבין שכל עוד יותם לצידי אפשר להוריד את מפלס הפחד. הוא אמר לי 'אל תפחדי הכל יהיה בסדר". תובל סיפר כי אחרי חצי שעה יחד, לקחו את יותם לאלון שמריז וסאמר אל-טלאלקה. "וויצ'יאן, אלון וסאמר נפרדו מהבנות", הוסיף. "במשך חודש וחצי הבנות שהו באזור קרוב לבנים אבל לא ראו אחד את השנייה והיא כל הזמן שאלה לשלומו, אם דואגים לו.
"אנחנו יודעים שבתקופה הזו יותם היה מחזק את עצמו, עושה שכיבות סמיכה בשבי. בתוך המקום הכי שחור בעולם, יהלום נוצץ". תובל סיפר כי התצפנית כתבה להם: "אחרי חודש וחצי התחילה להיות סכנה באזור שלנו והכינו אותנו לקראת מעבר. הלכנו שעות רבות, ואז נפגשתי איתו שוב והחיבוק שלנו כשנפגשנו היה כל כך עוצמתי ואוהב. הוא האמין שהכול ייגמר ודאג לנו, התעניין בסיפור שלי, הכיל והקשיב והחיוך לא ירד מהפנים שלו".
"ישנו לילה אחד ביחד באותה מנהרה", סיפרה התצפיתנית, "אבל היינו בחדרים נפרדים עם מסדרון ושירותים משותפים בפינה ליד החדר שלנו. כל פעם שהוא הלך לשירותים הוא עבר בפתח הדלת, נופף מהר לשלום, חייך חיוך גדול כדי לתת לנו תקווה ונחמה במצב זוועתי שכזה. יותם ניסה ללחוש לנו לאן אנחנו הולכות ולתת מידע ממה שהם שמעו מהשובים. נתנו לו מקלות וכמה סירים לתופף עליהם והוא תופף לנו מקציבים מקסימים ואני התרגשתי והופתעתי לראות אותו כל כך שמח מהמוזיקה. מאז לא נפגשנו עוד".
עוד כתבה התצפיתנית שבחודש ינואר סיפרו לה מה קרה לסאמר, אלון ויותם ושיתפה שלא הפסיקה לבכות בכל אותו היום. "היא לקחה את זה ממש קשה, לא הצליחה להאמין שזה אמיתי", אמר תובל. "בחודש מרץ היא חלמה עליו, הוא הגיע לה בחלום ועודד אותה, היה שמח ומאושר והרגיע אותה. היא הבטיחה באותו יום שהיא לא תבכה עליו יותר ותצעד קדימה בשבילו. 'הוא מת כגיבור', היא הוסיפה ואמרה שהיא מחזקת אותנו ותעשה מה שהיא יכולה כדי לעזור לנו. מידע מרגש וקשה".
תובל שיתף בתחושות המורכבות לאחר שקיבלה המשפחה את המכתב. "זה מחזק לשמוע עד כמה הוא היה חזק ושלט בסיטואציה, וקשה כי אתה רואה את החטופים חוזרים ואתה מיד חוזר ל'למה זה קרה לו'. מעלה הכול מחדש, מציף הכול מחדש, לדעת כמה הוא היה קרוב לחזור. עברה שנה ואתה מיד חוזר לאותם ימים ורגעים. מידע כזה לא היה לנו מעולם מחטופה ישראלית שמדברת במילים כל כך יפות ומרגשות".
הפרויקט להנצחת האח: "בית ספר שייתן כוח לילדים כמוהו"
יותם בן ה-28 נחטף מביתו בכפר עזה ב-7 באוקטובר, ונהרג כשנורה בשוגג על ידי צה"ל בשכונת שג'אעיה בעיר עזה, יחד עם החטופים אלון וסאמר. מאז התקרית הקשה, משפחתו החליטה להתעסק בעיקר בהנצחה, בניסיון לאחד את העם סביב אחווה ואהבה, אבל התקופה הזו, שבה חטופים חוזרים בחיים למשפחותיהם, מעלה שוב את השאלות של "מה היה קורה אם".
את התשובות לשאלות מוצאים בני המשפחה בעזרה לאחרים. במסגרת מיזם חדש שהם מקימים להנצחת יותם, הם מגייסים תרומות להקמתו – בית ספר למוזיקה, כחלק משיקום הדרום, שירכז סביבו אנשים שתובל קורא להם "גיבורי נפש". "אנחנו יודעים מה יותם עבר בחייו, אילו התמודדויות, וצריך הרבה כוחות כדי להצליח להתמודד איתן ובכלל זה אני קורא לבית ספר החדש שיקום לזכרו בית ספר לגיבורי נפש", הסביר תובל. "עדיין כל אחד יכול לבוא ללמוד שם, לכל אחד יש את הקשיים שלו ושם יחד נצליח להתמודד".
מאיפה הגיע הרעיון?
"לפני כמה זמן שכבתי לבד במיטה. סגרתי את עצמי מכולם, עצמתי את העיניים והרגשתי שהגוף שלי עולה למעלה, שמעתי את הקול של יותם. הרגשתי שהלב שלי פועם, ויש עוד פעימה של לב שפועם בתוכו, מגוף אחר. הרגשתי את היד של יותם מחזיקה לי את היד ואני מדבר איתו. הוא אומר לי 'אני רוצה שיעור אחרון'. התעוררתי וחשבתי המון זמן מה זה אומר ופתאום הבנתי – אני אפתח בית ספר למוזיקה שהבסיס שלו יהיה מה יותם היה צריך שיעזור לו בחייו.
"ב-2023 יותם התקבל ל'רימון' והיה אמור להתחיל מסלול מוזיקה של שנה שאני עשיתי לפניו",הוסיף תובל. "סיפרתי למורים על הרקע שלו ואמרו שהוא יהיה VIP אצלם. הוא התרגש ממש וקיבלו אותו. כשהבין שהוא ילמד ב'רימון' הוא קיבל חרדה, הפסיק לעבוד והתחילה תקופה קשה. אמרתי לו 'עזוב אתה לא צריך להתמודד עם דברים שמלחיצים אותך'. אני רוצה להקים בית ספר בלי אווירה תחרותית, בלי מבחנים וציונים, אני רוצה ליצור מקום עם חוויית לימודים שונה. יותם ניגן ברמה גבוהה אבל המסגרת לא התאימה לו.
"אני רוצה ליצור מסגרת לחבר'ה כמו יותם, שכל שבוע נפגשים, המורה מעביר רפרטואר מוזיקה ולא סגנון אחד. יהיה מופע בסוף שנה שיביא גאווה מאוד גדולה לתלמידים ולמשפחות, תחושת סיפוק. בית ספר עם ליווי נפשי ותמיכה עם ליווי מלא במהלך השבוע במשימות שיינתנו", הסביר תובל. "אמא הציעה שנעשה משהו שייקרא 'בית יותם', שילוב של טבע וטיפול בחיות לצד המוזיקה. בעינינו זה להנציח את יותם לא רק כפסל על שמו, הסיפור שלו יהיה כוח לאנשים".
4 צפייה בגלריה
"בית הספר למוזיקה בדרום יהיה פרק ב' שלי עם יותם"
(צולם בכלי זמר רמת גן. צילום: יאיר שגיא)
תובל סיפר כי במהלך השבעה, פגשה המשפחה "חבר'ה שבריריים, שהגיעו רועדים, לא מעיזים לדבר". "אלה האנשים הכי מוכשרים ועדינים, שיותם השפיע עליהם והתחברו לסיפור שלו", אמר. "בית הספר הזה יהיה פרק ב' שלי עם יותם. אנחנו רוצים שבית הספר יהיה בדרום. האזור הכי מדמם ופצוע במדינה, שצריך שיקום, והלוואי שזה יביא לדרום עוד אנשים שירצו לגור בו, שירצו לבוא ל'בית יותם' להירפא".
ב-28 בפברואר יתקיים בתל אביב, ישעיהו 1, בשעה 11:30 אירוע התרמה להקמת הפרויקט המיוחד. "אנחנו צריכים הרבה מאוד תרומות כי זה פרויקט גדול. יצאנו עם קמפיין המונים וביום שישי הבא אפשר לבוא חינם לקולנוע פאר, יהיה מפגש שבו נביא את הסיפור על 'בית יותם' ויהיה אפשר לתרום שם", הסביר תובל. "אנחנו עושים הכול כדי לעזור לאחרים והפעם זה יכול לעזור למשפחה שלי עם נחת, שנדע שיש לנו פרויקט חיים. ידענו שהחיים שלנו לא יחזרו להיות אותו הדבר ואנחנו רוצים לעשות משהו משפחתי לזכרו, שייתן לנו משמעות ורוגע". לתרומות להקמת בית הספר: לחצו כאן.
"כשיותם נהרג, הוא כבר לא הרגיש שקוף"
הרומן של משפחת חיים עם מוזיקה התחיל עוד מילדות. "אני נולדתי בקיבוץ גבולות לאיריס ורביב", סיפר תובל. "שנתיים וחצי אחרי הגיע יותם, אחרי עשר שנים נויה. בית שמבוסס על אומנות ומוזיקה, בית פשוט מאוד. לא היה לנו יותר מדי מבחינה חומרית, קיבוץ שיתופי. מגיל שלוש נשאבתי למוזיקה של אבא, הייתי רוקד שעות לבד בסלון עם עצמי ל'לד זפלין' ובוב מרלי. בימי שבת אבא היה לוקח את יותם ואותי בחמש בבוקר לחדר תופים להוציא את המרץ שלנו על התופים. בכיתה ד' היו חוגי בחירה והלכתי לתופים, יותם גם התחיל ללמוד אחריי".
תובל סיפר כי הוא ויותם לא הסתדרו במסגרת. "אני הייתי חוצפן, ויותם נולד עם מחלה במעיים וכל השנה הראשונה שלו היה בבתי חולים. כשיותם גדל, אומרים שהגוף זוכר, וכנראה התקופה הזו השפיעה עליו מאוד. יותם היה כמו נשמה שלפעמים הרגישה שהיא לא מבינה לאיזה עולם היא הגיעה. הוא היה ילד מופנם ושקט אבל כועס מאוד. כלפי חוץ הייתי מאוד מגונן עליו אבל בתור ילד לא הבנתי למה הוא ככה.
"בכיתה ז' יותם נשלח לבית ספר לחינוך מיוחד בנס ציונה. היה חוזר עם סיפורים הזויים, עושה מזה צחוקים מספר על הילדים. שם הוא קיבל פרופורציה והבין שדווקא הוא יכול לעזור לאחרים, לא רק הם לו. נתנו לו לחנוך ילדים והוא חזר בן אדם אחר, הרבה יותר רגוע וחזר לבית הספר, לחברים שלו. היו לו שנים טובות שם. הוא התחיל לעשות הרבה ספורט ועם התופים הוא הפסיק. ואז בכיתה י"א התפרץ לו ה-OCD ואנורקסיה.
"אני כבר סיימתי בית ספר, והתחיל להיות לו מאוד קשה, הוא הפסיק לאכול והיה מאוד מאוד רזה. באותה תקופה אני לא בלופ, יצאתי מהארון והתעסקתי בזה. יותם נכנס לאשפוז בתל השומר מרצונו, היה שם חודש ויצא. הבין שהדברים שעוזרים לו זה המוזיקה. התחיל לבשל הרבה, שזה מעניין כי הוא לא היה אוכל, אבל מבשל לנו מדהים ארוחות ערב וקינוחים. לאט לאט הבישול עזר לו לצאת מהפרעת האכילה. הוציא את עצמו מזה לבד".
אז החליט יותם לעבור לגור לבד בשכונת הצעירים בכפר עזה. "הגר ברודץ', שנחטפה עם הילדים שלה סידרה ליותם את הדירה כי המשפחות שלנו חברות מאוד טובות. היה לו סבבה שם, הוא עבד בסושייה בשדרות בעבודה שהגיעה דרך סל שיקום. לאט לאט פרח שם".
והמוזיקה?
"פנה אליו בחור בשם יוסי, שיש לו להקה, ואמר שהם מחפשים מתופף. יותם התרגש והם קבעו חזרה. בחזרה השנייה הוא קיבל התקף חרדה התעצבן, זרק את המקלות והלך. עברה חצי שנה שכל הזמן הוא התלבט על זה. אבא שלי אמר לו 'בוא נתקשר שוב'. יותם המשיך להתאמן על החומרים של אותה להקה בכל החצי שנה. אז הוא התקשר, שאל אותם אם הם מכירים להקה שצריכה מתופף, ויוסי אמר לו 'חכינו לך'".
תובל סיפר בדמעות: "לשלוש ההופעות הראשונות שלהם לא הצלחתי להגיע, אבל להופעה האחרונה קבענו לבוא כל המשפחה, ההופעה שהייתה אמורה להיות בערב 7 באוקטובר, הופעה שיותם כל כך כעס שהתבטלה בבוקר של אותו יום, הוא לא ידע מה מצפה לו".
ביררת לעומק מה היה בתקרית שבה יותם נהרג?
"אחרי שכעסתי נורא לא רציתי לדעת כלום. אבל עם הזמן מאוד הטריד אותי אם זה קרה מהר, אם הוא הבין שהצבא שלנו עומד לפגוע בו. תמיד יותם הרגיש שקוף בחיים שלו, ואפילו שם, אחרי שהצליח לברוח, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאולי גם שם הוא הרגיש שקוף. אמא סיפרה לי מה קרה, הם ברחו, הסתובבו כמה ימים עד שנתקלו בכוח של צה"ל. אלון וסאמר נהרגו מיד ויותם הצליח לברוח.
"לא היה לו איך לדעת שהצבא ירה בהם כי זה היה מרחוק. הוא התחבא בחדר מדרגות של בניין הרוס. באותם ימים הכוח קיבל הוראה שלפיה הם נמצאים באזור נקי מאזרחים. 'אם אתם רואים דמות זה מחבל', הוראות מגבוה. המג"ד ועוד חייל שלידו התקרבו ליותם ואחד החיילים אמר למג"ד 'זה חטוף'. הוא ראה את יותם לרגע מהחלון, ונראה לי שזיהה את הקעקוע של יותם והמג"ד אמר חדל אש. מסתבר שהיו גם חילופי דיבורים בינם ליותם. לא יודעים מה נאמר, אבל הצבא הבין שזה כנראה חטוף, יותם מבין שזה הצבא, והם אומרים לו 'תצא אתה חוזר הביתה'. הוא יצא, רץ לצבא, והקלע מהקומה השנייה ירה ביותם והרג אותו.
"כשאמא סיפרה לי הרגשתי כאילו הוא שוב פעם נהרג לי מול העיניים. כל העצבים חזרו לי. לא הבנתי איך להתמודד עם זה. עם עוד יותר תחושת ה'כמעט'. אבל אז אמרתי לאמא שלי, אם אמרו לו לצאת והרגו אותו במקום, הוא לא סבל, והוא נהרג בידיעה שהוא חוזר הביתה. ומשם, מהפרט הכי קשה, לקחתי את מה שעזר לי הכי הרבה, הבנתי שיותם הרגיש שראו אותו, שהוא לא שקוף יותר, שהוא חוזר הביתה, הוא ניצח, הוא חזר לבית אחר של הנשמה שלו.
"בהלוויה שלו אף אחד לא תיאם מה יגיד, יכולנו לדבר על הכעס שלנו וזה היה בסדר גמור, אבל כל אחד דיבר על הניצחון של יותם, הכול היה סביב האהבה אליו והרגשנו אותו שם. בנוסף, בשבי הייתה לו משמעות מאוד גדולה, היה לו פשוט יותר. שם הוא היה צריך לשרוד, לא לחיות והוא עזר לאחרים על הדרך, הרגיש שיש לו תפקיד. יותם גם נגע במוות לפני, והוא הגיע לשם מוכן, התכונן כל החיים לדבר שלא ידע שהולך להגיע. יותם היה טורק את הדלת כשהוא היה מתעצבן בילדות, ועכשיו גם הוא יצא בחתיכת טריקת דלת".
לצד הפרויקט לזכר אחיו, תובל נמצא לקראת הוצאת אלבום מוזיקה, ששואב הרבה השראה מהחיים ומהמוות של יותם. האלבום, שייקרא "אחים", נועד להנציח את החיים שאחרי המוות של האח שכל כך אהב, ועם המון תקווה שכולנו יום אחד נצליח להיות אחים אחד של השנייה. "התחלתי לכתוב אחרי המוות של יותם", חייך תובל חיוך ענק. "מה שלא עשיתי בעבר. אני כותב הרבה על יותם, ויוצאים ממני דברים שאני לא מאמין שקיימים בי, בדיוק כמו שיותם לא האמין שקיים בעצמו.
"לפני זה לא הייתי שר, לא מלחין, וזה ממש יוצא ממני בלי הסבר. כאילו מילים שיותם כותב ואומר. אחרי שיותם נהרג רציתי לוותר על המוזיקה. תופפתי בלוויה שלו וככה נפרדתי מהתופים. אבא שלי אמר לי שאני אחזור למוזיקה וזה יהיה יותר גדול ממה שעשיתי אי-פעם ובסוף הוא צדק. יש לי אלבום בדרך שאני שר בו, קוראים לו 'אחים' והוא יצא במאי. אחים בזכות יותם, וגם ממקום מאחד שהמוזיקה היא שפה שתאחד בינינו יום אחד, שנצליח לחיות יחד בשלום ואהבה".
