הוא שרד 491 ימים בשבי. ואז, כשחזר, גילה שאשתו ליאן ובנותיו נויה ויהל נרצחו ב-7 באוקטובר, ואחיו יוסי נהרג בשבי בעזה. בעדות יוצאת דופן ב"עובדה" מספר אלי שרעבי על רגע החטיפה, הזוועות בימים הראשונים והחבר שנשאר מאחור, אחרי שהיה איתו יותר משנה במנהרה.
אלי שרעבי עטוף בדגל ישראל, מגיע לבית החולים ביום שחרורו מהשבי
(צילום: רועי אברהם /לע"מ)
"אסור להשאיר אף אחד שם מאחור", הוא אומר כשמסביר מה הביא אותו להתראיין באריכות. "נשאר שם ילד שפגשתי לפני שנה וחודשיים, אחרי 50 יום בעזה. אלון אהל. והוא נכנס לי ללב. אימצתי אותו מהרגע הראשון, תמכנו אחד בשני. 24/7 ביחד. כל דבר אני יודע עליו, איך אפשר להשאיר אותו מאחור?".
על היום שבו נפרד מאלון אמר: "ביום שאני עוזב, המחבלים קורעים אותי ממנו, הוא פשוט מסרב לעזוב, הוא תפס אותי. רגע מאוד קשה. הוא אמר שהוא שמח בשבילי. הבטחתי שאני לא אעזוב אותו שם. אני אלחם עליו".
למעשה, גילה, החטופים ידעו לפני משפחותיהם והציבור בישראל מתי הם ישוחררו. על הרגע שבו הודיעו לו על שחרורו הקרוב אמר: "זה רגע שאתה מדמיין אותו ומחכה לו 480 יום בערך. בדיעבד ידעתי שבוע לפני המשפחה שלי על התאריך שאני יוצא. ב-1 בפברואר ידעתי שב-8 אני יוצא. ומאותו רגע אני ממשיך להגיד לחבר'ה 'אין לנו עסק עם נורבגים, זה יכול להשתבש בכל רגע'".
לדבריו, "הגיע מפקד בכיר למנהרה והודיע לנו - אלי שרעבי, אור לוי, יש עסקה, אתם ב-8 בפברואר יוצאים. אלי-ה כהן, אתה ב-1 במרץ. ואלון אהל, אתה בפעימה השנייה. אני מקווה שזה יהיה ב-8 במרץ. זה רגע מאוד לא פשוט, כי זה משהו שאתה מחכה לו ואתה רוצה שפרץ הרגשות הזה יקרה. הוא קורה בלב, אבל אז אתה רואה את אלון, הוא היה מבועת. הוא נהיה לבן, הוא מבין שהוא הולך להישאר לבד ואז אתה לא יכול לשמוח. אתה מחבק אותו, מצליח להרגיע אותו אחרי איזה רבע שעה".
הוא סיפר כי אז אותו "אותו מפקד בכיר פותח לפטופ ומראה לנו תמונות של 33 ישראלים חטופים, שבפעימה הראשונה משוחררים. הוא אומר לנו - 25 מהם חיים, 8 מתים. ואז אני מזהה את אוהד בן עמי וטל שהם, שמבארי. לא היה לי מושג שהם חטופים. כלום. שנה וארבעה חודשים לא נחשפתי לשום ידיעה, לא ברדיו, לא בטלוויזיה".
לקראת השחרור, אמר, הם הועברו למנהרה אחרת, "מנהרה מאוד ירודה ברמתה. תנאים מאוד קשים. מבחינתם זה אולפני הרצליה, בערך שלושה-ארבעה ימים של סרטונים, של תעמולות. עם המון חזרות. אוהד בן עמי חובר אלינו יום אחרי שאני ואור במנהרה הזאת. זה היה עולם ומלואו לחבק אותו. עבדנו יחד שנים. ופתאום אני רואה את אוהד, 30 קילו פחות. אז אני אומר - כנראה שגם אני לא רחוק מזה".
על הרגע שבו הבין שאחיו נהרג בשבי סיפר אלי שרעבי: "אוהד בדיעבד ידע שגם אחי יוסי היה חטוף ונהרג, והוא לא אומר לי כלום. יומיים לפני השחרור אותו מפקד בחמאס גאה לספר לי, להראות תמונה של יוסי ולהגיד לי שחיל האוויר הרג אותו. אני אומר לאוהד ואור 'הוא מצא את התמונה של יוסי בפייסבוק, הוא משחק לי בראש'. ואז כנראה אוהד מבין שאין ברירה, לוקח אותי הצידה ואומר לי 'כל מה שנאמר לך נכון'. זה כמו פטיש 5 קילו על הראש".
הוא סיפר כי כל העת שאל את המחבלים על גורל משפחתו: "כל הזמן אומרים לי 'הבנות שלך ואשתך בסדר גמור'. אני אומר 'הלוואי, הלוואי', כי ברור אך שאני לא מתכוון להאמין להם. אני כל הזמן מקווה שהבחירה שאני וליאן עשינו לא להילחם כדי לשמור על הבנות אכן הצליחה, אבל כל האפשרויות רצות לך".
עם שובו לישראל גילה אלי את הרע מכל - ליאן והבנות נרצחו ביום הטבח. על אותו בוקר אמר: "לליאן יש את האפליקציה של צבע אדום, ופתאום האפליקציה הזאת משתגעת. ואז מגיעה הידיעה שיש חשש לחדירת מחבלים בבארי. אנחנו אומרים אוקיי, כיתת הכוננות תטפל בהם. אני אומר לליאן, 'חצי שעה, שעה, האירוע נגמר, אנחנו נהיה בחוץ, לא לדאוג'. ואז אני שומע אותם בחוץ, מנסים להיכנס. אנחנו מקבלים החלטה שברגע שהם נכנסים, אנחנו לא מתנגדים.
"הכלבה שלנו איתנו, הם פותחים את הדלת, הכלבה נותנת נביחה והם יורים בממ"ד. אנחנו שוכבים על הבנות. אנחנו צועקים שיפסיקו. הם מתחילים לדבר בערבית, 'אל תפחדו'. אני מבין אותם, אני מבין ערבית. שניים תופסים אותי, מוציאים אותי מהממ"ד. את הבנות מובילים לכיוון המטבח ולליאן אומרים להתלבש. הדבר היחיד שאני רואה זה את הבלבול שלה מה לבחור מהארון ואני אומר לה, 'אל תפחדי'. שזו אמירה כל כך טיפשית, כשהסצנה פשוט נוראית".
הוא סיפר כי "10 מחבלים נכנסו לבית, שניים מהם תופסים אותי. וכל הזמן הזה ליאן אומרת להם 'בריטיש פספורט', וחושבת שזה יגן עלינו. אני ידעתי שאני הולך להיחטף, זה היה לי ברור. ואז אני מבין שזה הרגע שמוציאים אותי מהבית ואני צועק לבנות, 'אני אחזור'. ומשם אני במוד של הישרדות. ומה שאני רואה בחוץ פשוט נורא. 150 מחבלים במסיבת גן על המדשאות של שכונת הכרם, נכנסים ויוצאים. מאותו רגע אני עובד בלשרוד. אנחנו מחליפים משהו כמו ארבע תחנות בעזה, ובתחנה הראשונה כמעט עושים בי לינץ'".
על הימים הראשונים בשבי אמר: "ב-52 ימים הראשונים אני בכלל עם תאילנדי, בבית למעלה. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה הפצצות חיל האוויר, נורא מפחידות. אלי: בתים מימיננו, משמאלנו, מאחורינו, מצדדינו, פשוט נופלים אחד אחרי השני. בשלושה הימים הראשונים אני כפות בידיים מאחורה, כפות ברגליים עם חבלים שקורעים לי את הבשר. אני זוכר שאני לא מצליח להירדם מהכאבים וכל תנועה אתה רוצה לצרוח. ואז יש רגעים שאתה פשוט מתעלף, מאבד את ההכרה".
אלי סיפר כי ההתמודדות הקשה ביותר בשבי, לא הייתה העבודה שהיה אזוק ברגליו במשך כל התקופה - אלא הרעב. "השרשראות על הרגליים לא עוזבות אותי מהיום שאני בעזה ועד היום האחרון", סיפר. "אני זכיתי בתענוג הזה, יש כאלה שהיו חלק מהזמן, אני שנה וארבעה חודשים אזוק ברגליים, עם שרשראות שעוטפות אותי עם מנעולים מאוד מאוד כבדים, שקורעים את הבשר בכל כל צעד".
באיזשהו שלב, סיפר אלי, כבר הפסיק לשים לב לפצעים ולצלקות - והתעסק "בדברים רציניים יותר" - אוכל. "לפתוח מקרר זה עולם ומלואו, המושג של אדם חופשי שיכול לקח פרי או ביצה, על זה אתה חולם כל יום", שיתף. "לא אכפת לך מהמכות, ושוברים לי את הצלעות ולא אכפת לי. תן לי עוד חצי פיתה. אי אפשר להסביר את תחושת הרעב - הבטן נדבקת לגב, אבל אתה כבר רואה את הבטן שלך ממש נכנסת פנימה ובאיזשהו שלב, אתה לא מאמין שזה קורה לגוף שלך".
בתקופות הקשות, אכלו אלי ושלושת החטופים שהיו איתו קערת פסטה ביום, כ-300-250 קלוריות ביום. "אם זה קורה יום, יומיים, זה לא נורא. במשך חצי שנה אנחנו אוכלים את הכמויות האלה, יום-יום. וכשאתה מבקש עוד משהו ופתאום זורקים עליך איזה תמר יבש, זה נראה לך כמו הארוחה הכי טובה בעולם".
לפעמים קיבלו הארבעה פיתה אחת ומחלקים אותה ביניהם. "כל אחד אוכל את הרבע הפיתה שלו, שאפשר לגמור בשלושה ביסים - אתה אוכל אותה במשך עשר דקות, רבע שעה, פירור, פירור, כדי להרגיש שבאמת אכלת משהו שיחזיק אותך ללילה, קיבלת רבע פיתה לעבור את הלילה, זה לילה מעולה. כשהיינו מקבלים פסטה, אתה לא יכול לשמור אותה. וכשאתה אוכל את חתיכת הפסטה האחרונה, אתה מבין שעכשיו עוד 24 שעות אתה צריך לחכות לאוכל הבא - זה הרגע הקשה".
אלי סיפר כי למרות שלא נחשפו לתקשורת, היו יכולים לנסות ולהבין מהתנהגות השובים שלהם מה קורה מחוץ למנהרה. כך למשל, באחד הימים, אחד השובים שאותו כינו "הפח" קיבל שיחת טלפון והפך עצבני מאוד, בישרו לו שחיל האוויר הפציץ את הבית של המשפחה שלו. "הוא זורק את הטלפון, ורץ באמוק למרחב המחיה שלנו, אני במקרה ישן הכי קרוב לפתח, והראשון שהוא תופס זה אני. בעיטות ואגרופים לצלעות", שחזר.
"אני רק מנסה להגן על עצמי, מנסה להגן על הראש, פחות או יותר. אלון איכשהו מנסה לחבק אותי ולהגן עליי. הצלחתי לזחול לכיוון שלו. אליה ואור היו קצת בצד, ואור חוטף ככה עוד שתי בעיטות לפני שהוא עוזב את האת המתחם שלנו, ולמעשה פה זה מסתיים. אני במשך חודש לא מצליח לנשום בכלל". אלי סיפר שהמחבלים הביאו לו אחרי אותו אירוע אקמול, אך הכאבים לא חלפו. אז אלון הביא לו כדור ששמר בצד.
