ראש הממשלה חוזר וטוען שהפגנות התמיכה במשפחות החטופים והקריאות להחזרתם רק מחזקות את החמאס, וגורמות לארגון הרצחני להקשיח את עמדותיו, וכמצופה שריו מגדילים לעשות בגנות המפגינים. אמנם זה לא מפתיע כי לצערנו הממשלה טורחת להקניט ואף להכפיש כל החולק עליה, אבל סביר להניח שהטיעון נשמע הגיוני לחלק מהציבור, ועל כן יש טעם להתייחס אליו בכובד ראש.
בעולם מתוקן כלל לא היה צורך להפגין ולמחות כדי ללחוץ על הממשלה לעשות את המובן מאיליו: לקחת אחריות על האזרחים שנחטפו תחת משמרתה, ולעשות כל מאמץ כדי להחזירם בהקדם האפשרי. אלא שאחרי קרוב לשנתיים שבמהלכן הממשלה עשתה בהקשר זה מהלכי סרק לרוב, ושיקולים פוליטיים שקופים מטילים עננה כבדה על התנהלותה, אין לציבור הרחב אמון שהממשלה תקיים חובתה בסיסית זאת. אם היה שורר אמון כזה, שאמור להוות אבן ראשה בחוזה הלא כתוב בין האזרחים לבין השלטון, כי אז הממשלה ומשפחות החטופים היו יכולים לפעול יחדיו כאגרוף קמוץ מול אויב חסר עכבות, ובכך היו מחזקים גם את הסולידריות של החברה כולה בעת הקשה הזאת.
באופן כללי, ככל שהיינו דומים יותר לחמאס, ככל שהיינו מפחיתים מערך החיים ואדישים לסבל של האזרחים שלנו, כך יכולנו לכאורה לשפר את הסיכויים לזכות במשחק הפוקר האכזרי מול שחקן חסר צלם אנוש. האם כאלה אנחנו?
במצב סטרילי של מיקוח בין שני צדדים, מן הידועות שככל שהקלף שמחזיק היריב הנו בעל ערך גדול יותר עבורך, וככול שדחוף לך יותר להגיע לעסקה, כך כוח המיקוח שלך נחלש. מכאן שאם לא היה לנו אכפת כל כך מהחטופים, ועל כן מצדנו לא הייתה דחיפות להגיע להסכם, כך הדבר היה לכאורה מחזק את ידינו במו"מ מול היריב המר. באופן כללי, ככל שהיינו דומים יותר לחמאס, ככל שהיינו מפחיתים מערך החיים ואדישים לסבל של האזרחים שלנו, כך יכולנו לכאורה לשפר את הסיכויים לזכות במשחק הפוקר האכזרי מול שחקן חסר צלם אנוש. האם כאלה אנחנו? האם מדובר במשחק פוקר עבורנו? האם לזה אנחנו שואפים?!
הטרגדיה היא שמול החמאס ישראל חדלה מזמן להיות "צד אחד" מלוכד ובעל אינטרס אחוד ברור ומוסכם, דווקא כשהצורך בכך חשוב מאי פעם. ראינו מה כוחה של אחדות המטרה מול איראן, מול החיזבאללה, וכמובן מול חמאס מיד אחרי הטבח הנורא של 7 באוקטובר, בחודשי הלחימה הראשונים אחריו. אולם, הממשלה מתנהלת מאז כאילו היא ותומכיה הנם מחנה אחד, אשר אליו ורק אליו היא מחויבת גם בניהול המלחמה הנמשכת, כל עוד שהציבור הגדול שלא שותף לדרכה לא נספר. עובדה זאת היא זו שמפצלת את ה"צד הישראלי" מול חמאס, כאשר בין הציבור שלא מתומכיה לבין הממשלה שורר חוסר אמון מוחלט.
חרב פיפיות
ברור כי אם הממשלה הייתה טורחת לפעול להחזרת האמון בה, לא על ידי דיבורי סרק אלא ע"י מעשים ממשיים, כי אז אפשר היה כמובן להפסיק את המחאה, ואף להפוך אותה למפגני תמיכה בממשלה, מה שהיה מחזק את ידינו במו"מ. לתקוף במקום זאת את משפחות החטופים והנרצחים ואת הציבור שבא לתמוך בהן הנו לא רק אקט נטול אנושיות, אלא חרב פיפיות: חמאס נהנה מאוד שבישראל הממשלה נוהגת כך, שכן הדבר רק מגביר את השסע הפנימי ומחליש בכך את יכולת העמידה של החברה הישראלית כולה.
מנו טרכטנברגצילום: מוטי קמחיועוד נקודה למחשבה – אם היה אמון בין כל חלקי הציבור לבין הממשלה (וגם בין חלקיה השונים של הקואליציה), כי אז לא היה צורך להכריז מעל לכל במה שבין אם יושג הסכם כזה או אחר ובין אם לאו, אנחנו בכל מקרה נחזור לעזה עד לחיסול אחרון מחבלי חמאס. יתכן שזה מה שנצטרך לעשות, אבל למה לפמפם זאת בכל הזדמנות?! הרי ברור שלאור הכרזות כאלה הדבר האחרון שהחמאס ירצה לעשות הוא להחזיר את כל החטופים. הלהיטות של רה"מ ושריו להדהד זאת נובעת אך ורק מהצורך לרצות את הקיצוניים מבין מרכיבי הקואליציה, שכן גם להם אין אמון ברה"מ. שוב, חוסר האמון שהממשלה והעומד בראשה הרוויחו ביושר פוגע קשות במאבקנו באויב האכזר גם בהקשר הזה.
בידיו של ראש הממשלה להפוך את הקערה על פיה ולבנות מחדש את האמון בממשלה, לא על ידי הטחות אשמות שווא אלא על ידי מעשים אמיצים, ובכך לחזק את חוסנה של החברה הישראלית כמו גם את יכולת ההתמודדות מול אויבנו.
