אם דרושה הוכחה נוספת לשובן של כנסיות הקנאים שהחריבו את החברה הישראלית לפעילות מלאה למרות ולאחר 7 באוקטובר, הגיחה המחלוקת ההו-כה-חשובה בדבר הקמת ועדת חקירה לאירועי השבת הנוראה ההיא וסיפקה אותה מלוא החופן.
כמו לא למדו דבר מאחריותן למצבנו הקשה כשהאויב פרץ את השער וטבח בנו, שבו המיסיונרים להפיץ את "אמיתותיהם" הקדושות והחד-משמעיות: "אנו אוחזים באמיתות אלה כמוכחות מאליהן שרק עם ועדת חקירה ממלכתית/לאומית ע"י נשיא בית המשפט העליון/כנסת ישראל תהיה חקירה אמיתית של המחדל שהתרחש כאן ויבוא תיקון לישראל".
שוב כמו בימים שהם בחרו לקרוע את החברה הישראלית על המחלוקת הקרדינאלית בין האפשרות ש-9 שופטי עליון יוכלו לפסול חוק לבין זו שהציעה שכבר 8 שופטים יוכלו לעשות כן, גם הפעם הם טוענים בלהט קדוש שאסור בשום אופן להסכים לפלטפורמת החקירה שמבקשים יריביהם כי משמעותה היא קץ כל הקיצים.
האמת היא, וזה כבר נאמר, שאין באמת הבדל בין החלופות השונות. מה שחשוב זה לא מי ימנה את ועדת החקירה ואיך היא תיקרא אלא מי יתמנה לכהן בה ומה יהיה המנדט שלה. היש אדם רציני שמאמין כי פרופ' רות גביזון ז"ל - מגדולי המשפטנים וישרי הלב שצמחו פה - עשתה הנחות לממשלת אולמרט שמינתה אותה לעומת פרופ' שמעון שמיר שנבחר ע"י הנשיא אהרן ברק לכהן בוועדת אור? מישהו חושב שהיה הבדל בין נשיאי בית המשפט אגרנט לשופט וינוגרד או בין האלופים שלמה ינאי למנחם עינן?
גורמים רבים מנסים כבר שבועות לאסוף רשימת שמות שעליהם יסכימו הצדדים הניציים כמי שיכהנו בוועדה ובדרך זו נצליח לעקוף את המחלוקת המטופשת בדבר הפלטפורמה והחקירה הנדרשת תצא לדרך סוף-סוף
להפך. אם יש מסקנה אחת מההיסטוריה הלא-ממש מוצלחת של ועדות החקירה שלנו זה שמה שבאמת משפיע הוא מהות הממונים והמנדט שניתן להם. על זה יש להיאבק ולא על הכריכה החיצונית. כידוע, לא עזר לוועדת אגרנט שישבו בה שני נשיאי בית משפט עליון מכובדים לצד שני רמטכ"לים נערצים כשהיא הוגבלה לבדיקת הדרג הצבאי בלבד ורק עד ליום המלחמה השלישי בלבד.
לא בכדי משה דיין וגולדה מאיר שמחו בתוצאותיה (בניגוד לאגדות האורבניות שמתגלגלות כיום על לקיחת אחריות ושאר ירקות). היא אכן הייתה ועדת כסתוח מבישה. באותו אופן לא עזר לראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ ולרמטכ"ל דן חלוץ שהוועדה מונתה על-ידם משזו הסיקה מסקנות אישיות קשות נגדם.
הבעיה האמיתית
לכן יש להתמקד בבעיה האמיתית שעומדת לפתחנו בהקשר זה: מחסור באנשי-שם שהציבור ייתן אמונו ביושרתם כשיכהנו בוועדה. ודוק: אין הכוונה לכאלה שיהיו אמונים על כלל הציבור מקצה לקצה. אלה לעולם לא קיימים. במיוחד לא בתקופה של כנסיות קנאיות בעלות רמקולים רמים. הכוונה היא לדמויות ציבוריות שמרב הציבור שאינו פוקד את אותן כנסיות שם מבטחו ביושרתם ובאומץ ליבם הציבוריים.
הבעיה קשה במיוחד משום שבתקופה שקדמה ל-7 באוקטובר רבים מאלה שהיו יכולים לשמש בתפקידים אלה נסחפו עם ההמון שברחובם והפכו עצמם לא רלוונטיים לוועדת חקירה. כך שופטי ונשיאי בית המשפט העליון לשעבר שהפגינו בכיכרות וניפקו כאחרוני הפוליטיקאים אמירות בוטות ואנטי ממלכתיות שפוסלות אותם כעת מלשמש בוועדת חקירה. זאת אף שידעו מראש מה משמעות הצטרפותם להמונים המשולהבים. כך מרבית בכירי מערכת הביטחון – הן מהצבא, הן מהשב"כ והן מהמשטרה – שנדרשים לוועדה וכך בכירים מהאקדמיה בעלי ניסיון ציבורי שהתנהלו באותו אופן. על רקע זה שהמועמדים שמגיעים מהצד של הממשלה אינם רלוונטיים מטבע הדבר אנחנו עומדים לפני שוקת שבורה.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי גורמים רבים מנסים כבר שבועות לאסוף רשימת שמות שעליהם יסכימו הצדדים הניציים כמי שיכהנו בוועדה ובדרך זו נצליח לעקוף את המחלוקת המטופשת בדבר הפלטפורמה והחקירה הנדרשת תצא לדרך סוף-סוף. למרבה הצער הרשימה קצרה מדי ולא מספקת. הנה כמה דוגמאות: מחמשת נשיאי העליון בדימוס שחיים היום רק הנשיא אשר גרוניס הקפיד על הממלכתיות בתקופה האחרונה. מקרב הרמטכ"לים לשעבר המצב קשה יותר: אלה שלא מהווים חלק מהנבדקים (הן כחברי ממשלות והן כרמטכ"לים שיש לבדוק את אחריותם למחדל) רק רא"ל שאול מופז רלוונטי. באקדמיה המצב דומה וכך הלאה והלאה במרבית המקומות. בזאת יש לעסוק: בהרכבת רשימה של מי שמרבית הציבור יסמוך על הכרעותיהם. הצעות תתקבלנה בברכה.
