"תרדמת התבונה מולידה מפלצות"
הצייר הספרדי פרנסיסקו גויה, בסדרת ציוריו "הגחמות" בסוף המאה הי"ח כתב משפט אלמותי זה שפירושיו רבים. מה שמנסה הקואליציה לעשות עתה למערכת המשפט מזכיר במובהק אמירה זאת. מדינת ישראל כוננה מערכת משפט, בתי משפט וייעוץ משפטי מפוארת שאין רבות כמותה בעולם, אם גם ככל יצירה אנושית איננה מושלמת ויש בה ליקויים כאלה ואחרים, שבעיניי הגדול בהם, בגלל עומס אך לא תמיד, הוא הסחבת ועינוי הדין. ההצעות העולות על שולחן ועדת השרים לחקיקה ולוועדת החוקה של הכנסת האחת מהן גרועה מחברתה.
ניטול את הצעת החוק להפוך את משרות הרמטכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה ועוד משרות בכירות למשרות אמון, שבמקביל עולה הצעה מדי פעם להפוך את משרות היועצים המשפטיים למשרדי הממשלה למשרות אמון. כל ההצעות האלה, ועל כולן הדחת היועצת המשפטית וכמובן "אי ההכרה" עזת המצח בנשיא בית המשפט העליון. משמען הפקרות, פגיעה בציבור כולו על ידי חוסר מקצועיות, הפיכת בעלי המשרות הבכירות הללו לאומרי הן של השרים, דרדור איכות השירות במקומות קריטיים, וכמובן בזבוז שוטף של כספי הציבור. זאת – ללא סינון אמיתי-פוליטיזציה לשמה, השחתה לשמה. היעדר התבונה שבכל אלה מוליד ועלול להוליד עוד מפלצות המוציאות שם רע למדינת ישראל, תחת השם הטוב שממנו נהנתה המדינה לגבי מערכות המשפט בתוכה לאורך שלושה דורות מאז הקמתה. במה זכינו לקללה הזאת?
עוד על החטופים
כבר תמו המלים ויבשו הדמעות והחטופים שהופקרו עודם נמקים. אינני יודע כיצד זעקתם וזעקת המשפחות, שצריכה להיות זעקת כולנו, אינה בוקעת לא רק חדרי שמים אלא גם חדרי ממשלה. עיסקה חלקית שבה מדובר מותירה בנשיה את היתר. עד כמה? האדם ההגון צריך להבין, גם בידענו כי מולנו אויב אכזר ונבזה מאין כמוהו, שהמלחמה אינה מופסקת במידה לא מעטה בגלל סיבות פוליטיות. על גבם של מי חורשים החורשים? על גב עליבותם של החטופים, על התשתם עד אין קץ? אכן, יש הסבורים כי ללא מיגור מלא של ח'מאס אין לסיים את המלחמה. אך לא הצלחנו בכך מאז 7.10, ובינתיים נמקים החטופים ונופלים חיילים. לדעתי יש להעמיד את החטופים בראש סדר העדיפויות בפעימה אחת, כדי שלא יופקרו שנית, והדעת נותנת שיהיו עוד הזדמנויות להשלמת המלאכה כלפי ח'מאס, בלא הכלתו השגויה כמו בעבר.
על אתגרי הדמוקרטיה.
פרופ' נעם גדרון ופרופ' יניב רוזנאי הוציאו מתחת ידם ספר קטן שוה לכל נפש ושמו "דמוקרטיה בנסיגה – פופוליזם, קיטוב וההפיכה המשטרית". קראתי את הספר בנשימה אחת; הוא כולל הרבה השוואות לאומות אחרות ומתאר את שפל המדרגה שהגענו אליו, כשמתחת לכל שפל מקיש מישהו מתחת לרצפה ואומר "אני כאן", קרי, יש עוד לאן לרדת.
הספר מגדיר את הפופוליזם כ"תפיסה של הפוליטיקה כהתנגשות מוסרית מתמשכת וחסרת פשרות בין העם המאוחד לבין אליטות זדוניות". לא קשה לזהות את הטענות במציאות בישראל, אלא שלאמיתו של דבר ה"אליטות" האלה אינן מי שנולדו עם כפית כסף בפיהם אלא הגיעו לתפקידים מכל שכבות החברה ובעמל קשה. העומדים בראש הפופוליזם יודעים זאת, אך הם נהנים מהקיטוב והשסע הפנימי שבשמחה גדולה הם מלבים אותו, תוך טענת כזב להגברת המשילות, שמשמעה הגברת ההפקרות. המחברים מציעים רפורמה של חיזוק הכנסת ושל חוק יסוד: החקיקה שיסלק את התוהו ובוהו בתחום זה כיום.
עד כאן מלים טובות לספר, אך גם הערה: המחברים יוצאים נגד יוזמת "חוקה רזה" בראשות פרופ' ידידיה שטרן שאני שותף לה, לחקיקת מסגרת חוקתית לרשויות השלטון, בביקורת על כך שאין היא כוללת את הזכות לשויון ונושאים ערכיים אחרים, ביקורת זו אינה מוצדקת מכל וכל. השויון הוא בנפשי. נתתי לכך ביטוי לא אחת. אך אינני יחיד. במוצהר ובמובהק רואים אנשי חוקה רזה את היוזמה כשלב ראשון בלבד, שממנו המשך לשלב שעניינו ערכים וזכויות. החשש הוא מ"תפסת מרובה לא תפסת", אך בשום פנים ואופן לא יישכח נושא השויון ולא יישכחו הערכים.
אליקים רובינשטייןצילום: נדב אבסלכבוד נכדנו נוה
נוה מגיע השבוע למזל טוב למצוות, בביתו בנטור בגולן. הוא זוכה למה שלא זכו לו דורות רבים, לגדול במולדתנו החופשית – כפי שבירך אותנו אבי המנוח בצוואתו הרוחנית. ימי בין המצרים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב מזכירים לנו מדי שנה את מוראות החורבן. אך מדינת ישראל מצדיקה בהישגיה, האורות וחרף הצללים, לייחל להתקיימותה של נבואת זכריה, כי צומות החורבן יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". ברכות לנוה מלבבות אוהבים.
