אין מקום חשוב יותר למצעד הגאווה מאשר ירושלים. דווקא מעיר זו שלפני אלפי שנים רעם במרכזה קולו של האל המורה לאברהם "אל תשלח את ידך אל הנער!" ראוי שתצא בשורת קבלת האחר כלפי מי שנעקדו במשך דורות רבים בשל נטייתם המינית ע"י שלוש הדתות שקידשו את העיר. הרי אותו אל שבחר בעיר הזו לשמש לו משכן נצח הוא גם מי שברא אותם כרצונו. כנראה בשל כך מהמצעד הראשון הוא היה שונה. כמי שהשתתף כמעט בכל המצעדים בעיר מאז זה הראשון ב-2002, נדמה לי שלא אטעה אם אכתוב שמרבית הצועדים בו אינם חברי הקהילה הלהט"בית בעצמם. אפשר שבשל כך הוא נתפס גם כפחות פרובוקטיבי ביחס למצעדים אחרים.
אין גם מקום שבו דרוש מצעד הגאווה יותר מאשר ירושלים. למן ההתחלה הוא עורר התנגדות עזה אצל הקנאים המתקראים יהודים אשר משוכנעים שירושלים והאל הם רק שלהם. מהרגע הראשון איימו האחרונים שיעשו הכול למנוע מהצועדים לטמא את רחובות הקודש. במצעד הרביעי הסכין שנשלפה מנדן השנאה גם הצליחה לפצוע שלושה צועדים. בן הבליעל שאחז בה -ישי שליסל - הצליח למרבה הזוועה יותר בניסיונו הבא, כשעשר שנים מאוחר יותר שלח יד בנפשה היפה של שירה בנקי הי"ד – תיכוניסטית שצעדה עם חבריה וחברותיה (ובהן בתי). צעדתי כמאתיים מטר אחריהן ולעולם לא אשכח את הטיפות שהשאירה סכין הדמים המטונפת שלו על שלט שהושלך לכביש בבהלה ועליו נכתב "לשרוף את הארון ולא את מי שבתוכו".
במקום להתעמת עם אותם קנאים בריונים, העירייה, המשטרה ואפילו בג"ץ קיבלו במובנים רבים את דרישותיהם. בתואנות מבישות של שמירה על הסדר הציבורי וחשש לביטחון הצועדים, הוגבל המצעד לאזורים מגודרים ומצומצמים יחסית כשרשויות האבטחה נפרסו סביב הצועדים (במקום סביב המאיימים), ובשנה מסוימת אף נדחסנו לאצטדיון בגבעת רם, הכי הפוך למה שהמצעד אמור לסמל: חזרה לארון, כשקולות שביקשו דרור לעצמם (לקבל את האחר ולאהוב כל אדם את עצמו) הונמכו למערכת הרמקולים הסגורה של האצטדיון. גאווה? זה הרגיש בדיוק להפך.
אני מהלך הרבה ברחובות העיר שבחרתי לחיות בה לפני עשורים רבים ולא ראיתי שלט מזמין אחד למצעד מטעם העירייה שמרבה לפרסם הזמנות לאירועים אחרים
תחושת ההשפלה שליוותה אותי אז הציפה אותי מחדש הבוקר כשהתברר לי שהיום נערך מצעד גאווה בעיר. אני מהלך הרבה ברחובות העיר שבחרתי לחיות בה לפני עשורים רבים ולא ראיתי שלט מזמין אחד למצעד מטעם העירייה שמרבה לפרסם הזמנות לאירועים אחרים. גם אם אלה פורסמו הם בוודאי הוצנעו. יותר מזה, אפילו בדגל גאווה אחד שהעירייה מחויבת לשים לפי הדין לא נתקלתי. רק הבוקר כאמור בעוברי ברחוב בו אמור לנוע המצעד נתקלתי בדגלים שכנראה נתלו בשעות האחרונות. שוב נדחסנו לארון סמלי כדי לא לקומם את השונאים האלימים.
התנהלות מבישה זאת של העירייה מלמדת שוב על חשיבות קיום המצעד פה. כמו שהמאבק על זכות ההצבעה של אפרו-אמריקנים התנהל לא בשדרה החמישית בניו יורק אלא על גשר אדמונס פטוס בסלמה, כך המאבק הבסיסי הזה צריך להתנהל לא במרכז אלא דווקא בירושלים. שליסל עצמו הרי העיד שגם עונש מוות לא ירתיע משום שבעבור "הצלת ירושלים" כלשונו שווה לשלם את המחיר. רק כשהוא ודומיו יבינו שכל מעשה אלימות מצידם רק יעלה לגובה רב יותר את דגלי הגאווה ורק יגביר את עוצמת קולם של הצועדים ואת כמותם הם אולי ישקלו שנית את צעדיהם.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי בדיוק ההפך ממה שניסו פרנסי העיר לעשות השנה, למרבה הבושה. גם משום כך הכול צריכים להיות שם היום החל משלוש אחה"צ עם דגלי הגאווה. גם בלי שילוט מנחה מטעם העירייה קל למצוא את המקום. פשוט רִשְׁמוּ בוויז: גן הפעמון. דגלי גאווה כבר יחולקו במקום.
