"עוֹד לֹא קַל לִנְשֹׁום", כתבה לאה גולדברג, "וְעוֹד לֹא קַל לַחְשׁבֹ מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל. וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת". לא, לא קל לנשום הבוקר הזה. או לחשוב. בוודאי שלא קל לחכות. מאלה ששמעו את החדשות, מעטים הצליחו לישון בלילה הזה. בפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר, הייתה בו סופסוף תקווה של ממש. הסרטונים של החטופים שחזרו, ששומעים על שחרור חבריהם לשבי. כיכר החטופים שנמלאה בחיבוקים של אושר. תחושת חוסר אמונה כזו, של שינוי בלתי נתפס. באמת, כל החטופים החיים חוזרים? באמת, זה יקרה מייד, ולא שבוע אחרי שבוע, במו"מ מייסר ואכזרי? באמת, המלחמה נגמרה?
אם לשפוט מעסקאות קודמות, החטופים קיבלו או מקבלים בשעה זו את ההודעה משוביהם. ההמתנה והציפייה שלהם לשחרור היא עניין שאי אפשר לדמיין, אחרי שנתיים של עינוי בלתי פוסק. לא רחוק מהם, לעתים כמה עשרות קילומטרים, בני המשפחה. השמות מהבהבים. עמרי מירן ישוחרר. אלון אהל. האחים ברמן. מתן אנגרסט. אלקנה בוחבוט. מתן צנגאוקר וכל האחרים.
עבור הרגע הזה חירפו חיילי וקציני צה"ל את נפשם. 466 חיילים נפלו ברצועה מראשית התמרון הקרקעי. מאחורי ההקרבה שלהם עמדו שני עקרונות: השבת החטופים ומניעת יכולת חמאס לשלוט ולחולל עוד 7 באוקטובר. במקביל, בעורף, אלה היו המשפחות. מחאתן הרעידה את המדינה והעולם ועשתה את דרכה כל הדרך לוושינגטון די.סי, אל לבו של נשיא ארה"ב. זו איננה אנקדוטה, אלא עובדה: החיבור האישי של טראמפ לנושא החטופים עשה את כל ההבדל, אומרים מקורות בישראל ובארה"ב.
אף מומחה, מזרחן או דיפלומט לא חשב שחמאס יסכים לשחרור כל החטופים החיים באבחה אחת, כצעד ראשון. מי שאחראי לכך הוא הנשיא האמריקני - זה שלועגים לו במכוני המחקר, שצוחקים להצהרותיו הכוללניות בתקשורת
אף מומחה, מזרחן או דיפלומט לא חשב שחמאס יסכים לשחרור כל החטופים החיים באבחה אחת, כצעד ראשון. הנשיא האמריקני, זה שלועגים לו במכוני המחקר, שצוחקים להצהרותיו הכוללניות בתקשורת, עשה דבר שמנהיגות גדולה יודעת לעשות: הוא שרטט מחדש את מרחב האפשרויות. הפך עניין לא אפשרי – לאפשרי. קימט את המציאות. כפה אותה על חמאס. גייס את טורקיה, קטאר וכל השאר (עניין שהאריס או ביידן לא היו מצליחים לעשות). הבהיר מה רצון הנשיא: לגמור את המלחמה. הדרך לשם, הבינו בבית הלבן, עוברת בפתרון סוגיית החטופים. ללא חטופים בעזה, אין לגיטימציה בינלאומית או אמריקנית למלחמה. ללא חטופים בעזה, ספק אם יש לה לגיטימציה במטכ"ל בישראל. קשה לדמיין כמה חיים ניצלו, ולא רק של החטופים, כתוצאה מההבנה הזו: חטופים תחילה, ואחריהם המלחמה תגווע.
הרבה עוד יכול להשתבש. פסימיות זהירה היא צו השעה במזרח התיכון, תמיד. זהות האסירים הפלסטינים שישוחררו אינה ספיח-לוואי של חדשות נפלאות, אופוריות. אין לנו רשות לקבור את הראש בחול אחרי 7 באוקטובר, ואחרי הידיעה שיחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט. ישראל תביט בפניו של כל אסיר משתחרר כזה ותשאל: האם זה יחיא סינוואר הבא. איך ייקטע המעגל של רצח-חטיפה-רצח וחוזר חלילה.
הטור המלא - מחר ב"מוסף לשבת"
