משפחות חטופים, קרוביהם של שורדי שבי ומפגינים רבים התכנסו הערב (מוצאי שבת) בכיכר החטופים בתל אביב לעצרת השבועית, בקריאה לשחרורם של 13 החטופים החללים שנותרו בשבי חמאס ברצועת עזה כבר 750 ימים. לכיכר הגיעו קודם לכן גם שורדי השבי איתן הורן ויוסף חיים אוחנה, ששוחררו בפעימת החטופים החיים האחרונה.
ענת אנגרסט: "מצטרפים לדרישה לוועדת חקירה ממלכתית"
(צילום: עידו ארז, satview)
ענת, אימו של שורד השבי מתן אנגרסט, הגיעה לכיכר. "אחרי שנתיים ללא אוויר מתן חזר הביתה, חזר לחיים, ואנחנו חזרנו לנשום", סיפרה בהתרגשות ובדמעות. "גם בשיא החושך לא היה לי ספק שאתם שנלחמתם עליו, תצליחו יחד איתי במשימה הקדושה להציל את הילד שלי, יחד עם 19 אחיו בחיים. אני נושמת לרווחה כאמא יחד עם אימהות הלוחמים שיודעות עכשיו, שכאשר הן שולחות את הילדים שלהם להילחם למען המדינה, המדינה תילחם עליהם בחזרה כשיהיו בשעת צרה, ואם צריך גם נגד מקבלי החלטות משיחיים שהסכימו לוותר ולהקריב את לוחמיה הפצועים".
היא הוסיפה: "מתן נחשף יותר ויותר לעוצמת המאבק שמתנהל פה במדינה וביקש שלא נעצור, הוא מרגיש צורך קיומי להחזיר את אחיו איתי חן הגיבור קרוב אליו, לאדמת ישראל. הוא פגש את משפחתו וסיפר כמה ארבעת הלוחמים מצוות פרץ הם חיבור של אגרוף אחד, חיבור שרק צוות טנק יכול להבין. כמה היו גאים בזכותו והרגישו שליחות להילחם על המדינה. ב-7 באוקטובר מתן נשם את נשמתם האחרונה של תומר ליבוביץ, דניאל פרץ ואיתי חן והוא מרגיש אותם חיים בתוכו.
"מתן כלוחם בשבי נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה, מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים. על גופו צלקות גבורה, שלי כאמא לא פשוט להסתכל עליהן ולדמיין מה עבר. הוא עוד לא מספר, שומר עליי, הוא אומר לי 'עזבי אמא, העיקר אני כאן'. אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי עדיין שם. בכל הזדמנות הוא אומר שהוא רוצה לעלות על מדים ולהחזיר אותו כי זה צורך קיומי עבורו, והצורך הקיומי של מתן הוא הצורך הקיומי של 13 משפחות שעדיין מחכות ליקיריהן שיחזרו. אז אנחנו לא עוצרים, אנחנו ממשיכים עד שכולם חוזרים. לא נרפה עד שכולם יחזרו, עד החטוף האחרון".
לסיום אמרה: "אנחנו מצטרפים לדרישה לחקור את אירועי 7 באוקטובר, להקים ועדת חקירה ממלכתית, להבין למה נרצחו, נפצעו ונחטפו כל כך הרבה אזרחים. אנחנו מבקשים להוסיף סעיף לחקירת אופן ניהול המשא ומתן, להחלטות על הימשכות המלחמה הארוכה בהיסטוריית המדינה שגבתה חייהם של כל כך הרבה חיילים, משפחות שכולות, פצועי מלחמה בגוף ובנפש. מתן חזר והשמחה האישית שלנו גדולה, אבל הוא נושא על כתפיו משא כבד כל כך, כך שלעולם השמחה תצמח מתוך כאב, היא לא תהיה שלמה אף פעם. לנצח נהיה משפחה אחת וגזרנו על עצמנו לעסוק בהנצחה ובשיקום המדינה".
רותם, בנו של החלל החטוף עמירם קופר, הוסיף: "שבעה גברים מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם בן 35, המבוגר - בן 85. המבוגר - בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם - נותרו מאחור, נלקחו קילומטרים מערבה לתוך מחילה צרה - פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד - שלולית שופכין, בצד השני ג'ריקן מים, שלא ראויים לשתייה. והייאוש - הייאוש מתחיל לחלחל.
"אין להם מושג מדוע ננטשו. מדוע מדינתם, מנהיגיהם, בחרו להותיר אותם שם. יום בא ויום הולך. הדממה משתלטת על קטעי השיחות. הגוף נחלש, הנפש בוגדת, והם - נלחמים. נלחמים על כל דקה, על כל נשימה, בים אינסופי של ימים וחודשים. שוכבים ומחכים. שואלים את עצמם - האם נשכחנו? האם ויתרו עלינו? אין הם יודעים שבקריה מנותקת מעם נחרץ גורלם.
"ופתאום - המנהרה רועדת. פצצות חורצות את האדמה כמו סכין בחמאה. אחת, ועוד אחת, ועוד אחת - קרובה יותר. הרעש מחריש אוזניים. האבק ממלא את הריאות. אי אפשר לראות. אי אפשר לנשום. ובתוך המהומה ההבנה מחלחלת: מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש נחלש, האדמה נרגעת, נשימה זהירה חוזרת. הם אינם יודעים שמעבר לדלת הפלדה אחת הפצצות חדרה אל חלל המנהרה, ופתאום - האוויר נעלם.
"פיות נפערות בניסיון נואש לשאוף חמצן. אחד מאבד הכרה, שני מחרחר, האחרים מזהים מתוך החשיכה את שוביהם מתקרבים בנשקים שלופים - והם יורים. מרססים לכל עבר. חותמים את גורלם. דממת מוות משתלטת על חלל המנהרה ורק האבק הדק צונח לאיטו על חטופים ושובים חסרי חיים, על מזרונים מעופשים. נצורים חודשים בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים שיחלצו אותם , שיספרו את סיפורם. שיעידו על גורלם. שיחשפו את גודל ההפקרה. את העלבון. את הבגידה. שיחזירו אותם לפחות הביתה למנוחת עולמים בנחלתם. והמבוגר שבהם שעדיין חסר, כמו מבקש מאיתנו, מתריס, מזכיר שלא נסתפק בסיסמה, שלא נרפה מההבטחה. עד החטוף האחרון. עד החטוף האחרון".
נירה ואופיר שרעבי, אשתו ובתו של יוסי שרעבי, דיברו גם הן. "תמיד חלמנו לטייל יחד בתאילנד", שיתפה נירה. "טיילנו המון לאורך השנים, אבל את הטיול הזה לא הספקנו. יוסי האהוב שלנו נחטף, נרצח בשבי, ומאז העולם שלנו התהפך. התלבטנו מאוד- איך, והאם, ובהחלטה אמיצה החלטנו אני והבנות - יובל, אופיר ואורן - שאנחנו יוצאות למסע שתכננו. והיית איתנו, יוסי, בכל דרך אפשרית. הרגשנו אותך ברוח, בים, באוכל המעולה שהיית נהנה ממנו כל כך. צחקנו, בכינו, היינו יחד ולבד. באמצע המסע הודיעו לנו שהוחזרת ויכולנו להרגיש שאתה שולח לנו סימן שעשינו את הדבר הנכון".
לדבריה, "הכאב שלנו עצום. כל עוד לא חזרת אלינו, יכולנו להחזיק שביב של תקווה, גם אם הבנו שאין. האובדן שלך היה אובדן עמום. כזה שאין לו אחיזה במציאות, כזה שמשאיר מקום לספקות בתוך המערבולת של העצב. עכשיו אין לנו איך לחמוק אפילו לרגע מהאמת הנוראית - זה נגמר. לא יהיה לנו אותך יותר. יכולת להיות כאן, ותחושת ההחמצה מכווצת מבפנים. אני מתנחמת בכך שאתה שומר עלינו מלמעלה ומחבק אותנו. שנינו יודעים שנמשיך קדימה, כי אסור לנו לוותר על החיים. אנחנו ממשיכות במאבק בשביל כל מי שעדיין לא חזר. לא נוותר עד שכולם יחזרו לקבורה ראויה והולמת".
אופיר הוסיפה: "בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי, האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר - הוא כל כך קשה. אבא היה בחיים וחזר מת. בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים קשים. הם האנשים שיכולים להבין הכי טוב מה עובר עליי. לא בחרנו לחיות בסבל הזה, והסבל הזה יכול להיגמר. הוא חייב להיגמר כדי שנוכל להמשיך בחיים שלנו כחברה. בבקשה אל תפסיקו להילחם עד שכולם כולל כולם - בבית".
אלון, אביו של תמיר נמרודי שהושב לישראל, אמר: "740 ימים של תקווה התפוצצו לנו ברגע אחד עם קבלת ההודעה שגופתו הושבה לארץ. חוסר הידיעה על גורלו הוציא אותנו מדעתנו, לא נתן מנוח, ואין מזור עם השבתו ארצה. לא כך ציפינו, לא לכך קיווינו".
"הסיפור שלנו תם באופן מרסק לב. תם, אך לא הושלם", הוסיף. "יש עדיין 13 חטופים בעזה, 13 אחים. במהלך השבעה אמרתי לאחיי מתוך משפחות החטופים שעדיין בעזה שאנחנו איתם במאבק. מתוך החטופים, חמישה הם חיילים וקציני צה"ל מהמשפחה המצומצמת שלנו, משפחת החיילים החטופים. הילדים המופלאים והגיבורים של אחיי ואחיותיי. אחים שלי, אחים שלנו. הם ורבים אחרים, רבים מדי, הם אלו הנותנים לנו את הזכות לחיות פה, לעמוד כאן עכשיו. אל לנו לנוח על זרי הדפנה, ההסכם לא הושלם, המלחמה לא תמה. על מדינת ישראל מוטלת האחריות להשיב את כל 13 החטופים שנותרו מאחור. אין שווים ושווים פחות".
בתו של החלל החטוף: "ההסכם - הסיכוי הכי טוב שלנו"
נעם כץ, בתו של החלל החטוף ליאור רודאיף, אמרה: "השבוע קברנו את טל חיימי, שהושב אלינו. אבא וטל יצאו יחד בבוקר 7 באוקטובר, צמד בכיתת הכוננות של הקיבוץ. קצת אחרי השעה 9:00 בבוקר הם מצאו את עצמם עומדים לבד, בלי צבא, בלי מדינה, בלי גיבוי. רק הם, כיתת הכוננות, קומץ של אזרחים חמושים באומץ ובאהבה לבית. הם היו החומה האחרונה בין משפחות הקיבוץ לבין עשרות מחבלים. הם הבינו שהמדינה לא תבוא, שההגנה על הקיבוץ, על הילדים, על הקשישים, תלויה רק בהם. בקשר הם זעקו ליתר חברי כיתת הכוננות להגיע: 'עשרות מחבלים חמושים בשער הקיבוץ.' כל מי שהגיע נהרג גם הוא. הם נלחמו עד הרגע האחרון".
לדבריה, "בסיומו של אותו קרב, כשכיתת הכוננות הצילה את ניר יצחק, אבא וטל נחטפו יחד לעזה. הם נלקחו כפרס, פרס שנלקח על ידי מי שניצחו אותנו באותו בוקר. השבוע טל הוחזר, ואבא, אבא עדיין שם. השנתיים האחרונות היו מסויטות. שנתיים של לילות בלי שינה, של ימים שבהם הלב לא יודע איך להמשיך לפעום. אבל הימים האחרונים הם כבר עינוי. עינוי של נפש שאין לה מנוחה, של גוף שכבר נשחק".
"יש ימים שקמים בבוקר והגוף פשוט מסרב לזוז, כל שריר, כל עצם כואבים", שיתפה. "אני קמה, אני נלחמת, בשביל שיהיה לי קבר ללכת אליו. מקום להניח עליו פרח, מקום לדבר אליו. היום יש לי רק חלל גדול מדי בלב. משהו בתוכי מסרב לוותר. ומה שמרים אותי למעלה זו התקווה, האמונה שיום אחד זה ייגמר".
הנאום של אייל אשל בבגין
(צילום: זאב ינאי)
בהמשך פנתה לקהל: "אני רוצה לבקש מכם: תעצמו עיניים. תדמיינו שבת אחת בלי למהר לעצרת, בלי ללבוש חולצות חטופים, בלי להוציא את השלט מהאוטו. שבת אחת שבה כל, אבל כל החטופים כבר בבית. שבת של נשימה. של ריפוי. של שקט. אתם מצליחים לדמיין את זה? אני מצליחה. אני מצליחה בזכותכם. בזכות כל אחד ואחת מכם שמסרבים לוותר. כי המאבק הזה הוא לא של משפחה אחת ולא של קבוצה קטנה של אנשים. זה מאבק של עם שלם, עם שלא מוותר. עם שנלחם יחד- אזרחים, חיילים, מילואמניקים, יחד עם ידידינו מעבר לים - כדי להחזיר את כולם הביתה".
לפי כץ, "ההסכם שעל השולחן הוא לא מושלם, אבל הוא הסיכוי הכי טוב שלנו. הוא נולד בזכות השילוב הנדיר בין נחישות של משפחות, אומץ של לוחמים, ושיקול דעת של מנהיגי עולם. ובזכות אנשי המודיעין, אותם אנשים שבבוקר 7 באוקטובר קרסו יחד איתנו, אבל קמו מהר, התאפסו, ועשו בשנתיים האחרונות דברים מופלאים. בזכותם אנחנו יודעים - אפשר להחזיר את כולם! אפשר להחזיר את כולם! אבל גם ברור לנו - אם ההסכם לא ימומש, אם נוותר על ההזדמנות הזו, נחזור למעגל דמים שאין לו סוף - עוד אובדן, עוד קברים, עוד לבבות שנשברים לנצח".
"אסור שזה יקרה", חתמה. "אם נמשיך לעמוד יחד, בלי ציניות ובלי יאוש - השבת הזו תגיע. שבת שבה נוכל סוף סוף לנשום עמוק, שבת שבה נחבק את מי שחזר ונעמוד לצד הקברים של מי שלא. אנחנו לעולם לא נחזור להיות שלמים, אבל נוכל להיות עם שנרפא, עם שבוחר בחיים, שבוחר באור, עם שבוחר לא לוותר על התקווה. זה החלום שלי, זו ההבטחה שלנו, וזה הכוח של עם אחד שלא מוותר עד שהאחרון חוזר הביתה".
לישי, אשתו של שורד השבי עמרי מירן, אמרה: "אני לא מאמינה שאני יכולה להגיד את זה, אבל עמרי הערב בבית שומר על הבנות. הם כנראה יושבים עכשיו סביב השולחן, אוכלים ארוחת ערב, אחרי מקלחת. והוא עוד מעט ישכיב אותן לישון ויספר להן סיפור לפני שינה. התמונה הזו היא כבר לא חלום עכשיו, זו המציאות, וזה בזכותכם אנשים טובים. כששאלו אותי אם אסכים להגיע לכאן הערב - הופתעתי. הופתעתי שחשבו שיש מצב שבו אני לא אגיע הערב לכיכר. מבחינתי זה היה מובן מאליו. יותר מזה, גם לעמרי היה מובן מאליו שאני הולכת".
"כמה אוויר לנשימה הכיכר הזו נתנה לו, להם, בשבי", שיתפה. "וכמה חמצן הכיכר הזו, וכל מי שממשיך לצאת ברחבי הארץ, נותנים למשפחות החטופים שעדיין מוחזקים בעזה. לפני כמה ימים רוני ועלמא שאלו אותנו אם כבר אפשר להוריד את המגנטים מהאוטו. הורדנו את המגנטים של עמרי. אבל את המגנט עם הכיתוב הצהוב 'עד החטוף האחרון' והתמונה של ליאור רודאיף, הסברנו להן שעדיין לא. הסברנו להן שנכון שאבא עמרי חזר, אבל אבא ליאור של נדבי עדיין לא חזר. שאולי המשפחה שלנו סיימה לחכות, אבל חלקים אחרים במשפחה המורחבת שלנו עדיין מחכים. ושאנחנו מחכים יחד איתם".
במקביל, בהפגנה בדרך בגין בעיר דיבר אייל, אביה של התצפיתנית רוני אשל שנפלה ב-7 באוקטובר. "יותר משנתיים עברו מאז", אמר, "שנתיים שבהן אנחנו עדיין מחפשים תשובות, קיווינו למנהיגות, האמנו שיבוא היום שבו מישהו מבית העם יקום ויגיד 'טעינו', אבל זה לא קרה. ערב שבו חייבים להפסיק לשתוק ולהביט למראה, להביט בפרצופה של המדינה. לאן הולכת ישראל? לאן אנחנו, העם הזה, צועדים? כי נדמה שבשנים האחרונות משהו עמוק נשבר. מדינה שקמה על ערכים של אחריות, של מוסר, של שותפות וערבות הדדית הפכה לזירת הישרדות פוליטית. מנהיגים שעסוקים בעצמם, במקום בעם. ממשלה שמנהלת את היום הבא שלה, לא את היום שאחרי של המדינה".
לטענת אשל, "זו ממשלה ששכחה בשביל מה היא נבחרה. ממשלה שמתחבאת מאחורי סיסמאות, שמחליפה שמות למלחמות, שמקימה ועדות חקירה פוליטיות במקום לומר את האמת: נכשלנו, הובסנו. האמת תצוף. אני מודיע הערב כי ועדת חקירה ממלכתית תקום. היא תקום, כי היא חייבת לקום. כי עם שלא חוקר את עצמו, אבוד. אנחנו לא אבודים. אנחנו דור שזוכר, שדורש, שעדיין מאמין. אף אחד לא ישכח את שבת 7 באוקטובר. לא ההורים, לא האחים, לא העם הזה. אותו יום הפך לצלקת לאומית, ולקריאה לתיקון. אנחנו לא נוותר - לא על הזיכרון, לא על האמת, ולא על התקווה שישראל תחזור להיות ישראל של פעם, עם של לב, של אחריות, של אמת".
העצרת בכיכר מתקיימת ארבעה ימים מאז ההחזרה האחרונה של חטופים חללים. היום, במקביל ללחץ אמריקני כבד על חמאס, אמר גורם מדיני בכיר כי יש התקדמות במגעים שתאפשר החזרה של חטופים חללים בקרוב - אבל אין אינדיקציה שפעימה נוספת תתרחש הערב. במקביל, צוות מצרי נכנס לרצועה לאיתור חללים - לאחר שישראל העניקה אישור ראשון מאז הפסקת האש לצוות זר, והעבירה נקודות ציון למצרים.
לאמריקנים ברור שחמאס מבלף, גורר רגליים ולא משיב חטופים חללים שנמצאים ברשותו - כנראה כדי להאריך את הפסקת האש מחד ולדחות את התביעה להתפרק מנשק מאידך. האמריקנים מבינים זאת, ומפעילים לחצים כבדים על ארגון הטרור באמצעות המתווכות. אבל באותה מידה הם לא מאפשרים לישראל להגביר בינתיים את הסנקציות על חמאס, ונותנים לזה עוד זמן.
