התזמון של העימות המתוקשר בין שר הביטחון יואב כץ לרמטכ"ל אייל זמיר, אותו מינה זה מכבר לתפקיד, מעלה תהייה רצינית ביחס של הממשלה אל האנשים שהיא עצמה בחרה לבצע את שליחותם. ייתכן שקריאתו של כץ להימנע מחקירת תת-אלוף סולומון מוצדקת, אך העברת המסר דרך כלי התקשורת מראה שמטרתו של כץ לא נגעה לסולומון כפי שנגעה לזמיר.
טרם מינויו של זמיר, תפקיד הרמטכ"ל הפך לזירת התגוששות בין הממשלה לבין "שומרי הדמוקרטיה". במסגרת הסכסוך ארוך השנים בין מחנה "רק לא ביבי" למחנה "רק ביבי", גם המינוי הזה הפך לקרב בוץ מכוער. לאחר שזמיר מונה, התקבל הרושם שלפחות בצבא – שזקוק לשידוד מערכות דחוף – הממשלה מתייחסת לצה"ל בחרדת הקודש הראויה. אחרי מסע ההכפשות שספג הרצי הלוי, נדמה היה שהממשלה, לפחות בתחום אחד, עולה על דרך המלך.
אנחנו חיים בעולם שבור. בעולם מתוקן, כל מי שאחראי למחדלים ולכישלונות של 7 באוקטובר היה הולך הביתה: מפקד אוגדת עזה, מפקדי המוצבים בעוטף, ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, שר הביטחון – וגם ראש הממשלה. הבעיה היא שהטיעון שבו השתמש נתניהו בראשית המלחמה – "אסור להחליף ראש ממשלה בזמן מערכה" – חלחל גם לשאר המערכות. התוצאה העגומה והעקומה היא ששנה וחצי לתוך המלחמה, הדרג המדיני מנהל קרב מול הדרג הצבאי על מי צריך להוביל את המדינה – ולאן.
רקורד מרשים לממשלה
בין אם הסולחה בין כץ לזמיר כנה ותחזיק מעמד ובין אם לא, הממשלה כבר צברה לעצמה רקורד מרשים של חוסר ענייניות ביחס לשליחיה. למען האמת, ראש השב"כ רונן בר והיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה היו צריכים לסיים את תפקידיהם מזמן – כל אחד מסיבותיו. הוא, בשל חלקו במחדל של 7.10; היא, בשל יחסיה הרעועים עם הממשלה. אך כשזה מגיע לבר, נדמה שהחיפזון "לתקוע אצבע בעין" של הצד השני גובר על כל שיקול אחר.
ב-2016 חוקקה הממשלה חוק שמגביל אותה מלהדיח בעלי תפקידים מבלי לעבור דרך ועדת איתור ולקבל את אישורה. באופן עקרוני, ממשלה שמגבילה את כוחה מרצונה עושה מעשה ראוי. אבל איש לא יכול היה לצפות אז את הטבח שיתרחש שמונה שנים לאחר מכן, נכון?
עקיבא לםדניס ויסלפוובכן, במקרה של בר, הממשלה ניסתה לעקוף את הפרוטוקול – ושלחה עשרות אלפים לטפס על עץ הפגיעה בדמוקרטיה. כאשר בוחנים זאת לצד ההתנהלות ברפורמה המשפטית, היחס המזלזל למחאות השמאל, הבוז להפגנות בעד שחרור החטופים, קידום חוקי הפטור מגיוס לחרדים דווקא בשעה שמדינה שלמה מתגייסת, והמשך חלוקת התקציבים למגזרים מקורבים – העימות הפומבי של כץ נראה כמו עוד צעד בדרך לשלטון ללא מצרים וללא מעצורים.
לאור העבר העגום ביחס לדרג המקצועי, מי שצריכים להוכיח שעמדתם בוויכוחים היא לשם שמיים ולטובת מדינת ישראל – הם דווקא נבחרי הציבור. הממשלה היא זו שצריכה להראות שאין לה כוונות זדון.
אחרת, כשתיגמר המלחמה הפנימית – לא יהיה מה לאסוף.
