במהדורת החדשות של כאן 11 דווח לאחרונה שהסיוע ההומניטרי שמחולק בעזה ממומן בידי ישראל. פוליטיקאים שונים כבר רמזו לכך בעבר. אחרים אמרו זאת במפורש. לשכת ראש הממשלה הכחישה בתוקף. השיח התקשורתי, בהתאם, עסק בעיקר בהשלכות על עתיד הקואליציה, ובהתנגדות החברות בה למימון מזון ותרופות שימצאו דרכם לאויב. אבל אם יש דברים בגו, למימון הסיוע ההומניטרי בידי ישראל משמעות מרחיקת לכת. היא נוגעת לא רק לשרידות חמאס מבחינה מבצעית או להיבט המוסרי שבדאגה לעזתים, שרבים מהם השתתפו בטבח. היא עלולה לסמן את ישראל, גם אם אינה מתכוונת לכך, כמי שנוטלת על עצמה אחריות מורחבת לתושבי הרצועה. בשפה המקצועית אחריות כזו מזוהה עם חובות "כוח כובש".
בשיח הישראלי, למילה "כיבוש" קונוטציה פוליטית בדרך כלל. אבל בשפה המשפטית, "כיבוש" הוא קודם כל סטטוס. מצב עולם. והאמת היא שהוא חוקי לגמרי. הראייה לכך היא שיש סט דינים שלם שמסדיר אותו. קוראים לו "דיני הכיבוש" והוא מגדיר את התנאים להיווצרותו והחובות שהוא מגלם. אחד מהם הוא ש"כיבוש" הוא זמני. אבל עד שיסתיים, הוא מחייב את מי ששולט בשטח לדאוג לצרכי האוכלוסייה המקומית.
ישראל הבהירה חזור ושנה שאינה מהווה "כוח כובש" ברצועה, בדיוק מהסיבות האלה. עמדתה הרשמית מצהירה שהיא מנהלת תמרון קרקעי נגד ארגון טרור במטרה להשמידו, לשחרר את החטופים ולפרז את הרצועה. לקיחת אחריות מלאה על האוכלוסייה האזרחית אינה חלק מאותן מטרות, ודומה שגם אינה משרתת אותן. לכן, לפי אותה עמדה, ישראל מאפשרת הכנסת סיוע הומניטרי, אך אינה מעוניינת לממנו, ובוודאי שלא להוסיף לעצמה תחומי אחריות נוספים ביחס לאותה אוכלוסייה. הדאגה לביוב, פינוי הזבל או זרימת החשמל ברצועה – כמתחייב מ"דיני הכיבוש" – לא רק שאינם חלק מתכליות "חרבות ברזל" או "עוז וחרב" או "מרכבות גדעון". הן גם לא יתקבלו בברכה בציבור הישראלי, על כל זרמיו, בפרט במצב הכלכלי הקשה דהיום.
מה שישראל מוכרחה להבין הוא שאי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. פעולות בשטח יגררו תיוג של מעמדה. אם הסיוע ההומניטרי אכן ממומן בידה – תהיינה לכך השלכות
מימון אפשרי של הסיוע ההומניטרי, להבדיל, יכול לשדר מסר הפוך כלפי חוץ. הוא עשוי לגרום לישראל להיראות כמי שנושאת באחריות מוגברת לאוכלוסייה העזתית. שהיא לא רק נלחמת ברצועה אלא גם ממלאת בה פונקציות שלטוניות, במקום לדאוג שישות אחרת תשלוט שם. המשמעות היא שגם אם אינה חפצה בכך, היא יכולה להיתפס, מבחינת הדין הבינלאומי, כמי שחצתה את הקו לעבר סטטוס שבו יש לה חובות רבים יותר. והחובות האלו יכולות לפגוש אותה בהאג על שני בתי הדין שבה, בפורומים בינלאומיים, או בבתי משפט מדינתיים שונים. זהו מצב עולם שיהיה קשה לבטל, אם אכן יתממש. לפחות עד שתגיע ישות אחרת שתיקח על עצמה אחריות לאותם שני מיליון איש. בשפה פשוטה זה קצת כמו "נגעת-נסעת".
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיעל תצורת היום שאחרי ברצועה אפשר ורצוי להתווכח. אבל מה שישראל מוכרחה להבין הוא שאי אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. פעולות בשטח יגררו תיוג של מעמדה. אם הסיוע ההומניטרי אכן ממומן בידה – תהיינה לכך השלכות. מרגע שמתנהלים כמו בעל הבית – העולם, והמשפט הבינלאומי, יבואו בדרישות שתתקן את הצנרת.
