בתקופה זו אני חש שברון לב, חנק ומועקה, תוך שאני צופה במה שנראה כמהלומה קשה, עם סכין בלב, לדמוקרטיה. אינני אומר זאת בקלות. תדיר הקפדתי לומר, גם בימי ראשית ההפיכה המשפטית, שאנו עדיין דמוקרטיה, שיש בה חופש ביטוי, בחירות והפגנה. אך אנו חווים עיוות בל יסולח של מושג זה בהקשר הלאומי, הציבורי, ההיסטורי.
המלחמה נמשכת והחטופות והחטופים – הנושא החשוב ביותר – במנהרות הצוררים, וכאילו ביקום אחר מתעסקות הממשלה והקואליציה בעצם היום הזה, יום קודר מאד בעיניי, בחקיקות ההפיכה השיפוטית השנויות במחלוקת והמפלגות ובהדחת ראשי מערכות אכיפת החוק שאינם נושאים חן בעיניה. דובר על אחדות "ביחד ננצח", ועל הקפאת ההפיכה השיפוטית לימי המלחמה, אך אנשי המילואים (וצה"ל בכלל) כורעים תחת הנטל לאין קץ במלחמה הנמשכת, וההשתמטות החרדית מגיוס נמשכת במלוא עוזה, וגם השיסוע הפנימי "חובבי ציון" בהאג ובאו"מ מחככים ידיים בהנאה. וההפיכה המשפטית משמעותה העיקרית היא פוליטיזציה מוגברת של השפיטה, מה שלא יתרום לאיכותה, לשון המעטה. שלא לדבר על ההיבט הכלכלי וההיבט הבינלאומי.
ראש שב"כ צריך ללכת, והוא גם אומר זאת בעקבות 7.10, אך ההנמקה של הדחתו בגלל אחריותו למחדלים היא אירונית, כי הממשלה והעומד בראשה מסרבים ליטול אחריות למחדל ולאסון הגדולים בתולדות המדינה, לא בבחירות כדי להעמיד עצמם לביקורת העם ולא בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. אלה ימתינו לשיטתם עד אחרי המלחמה, אבל ההפיכה – לא ולא. וראש שב"כ – גם אם לממשלה יש סמכות להעבירו מכהונתו – זכאי לשימוע הגון ולא לגיליוטינה בממשלה.
והיועצת המשפטית ממלאה תפקידה ביושרה, בענייניות וגם באומץ והיא והמערכת שבראשה תרמו מאוד למאמץ המלחמתי גם אם טעו במקרה אחד או שניים ; מה פשעה ומה חטאתה, האם בכך שהיא מציבה מראה בפני הממשלה כשמבקשים לעשות צעד לא חוקי? בכך יש הצדקה להדחה? יש בלבול גדול; במקום להתמקד בהשבת החטופות והחטופים, משימה עליונה, יצרו אויב חדש – המערכת המשפטית. כמה מעוות.
ממלכתיות
הממלכתיות היא המסגרת המדינתית של ישראל, חישוקי הממשל והחברה. מורשת דוד בן גוריון, ראש הממשלה המייסד, כוללת את הממלכתיות כאחד מרכיביה המרכזיים. המונח ממלכתיות משמיע כי מדינת ישראל היא רעיונית המשך הממלכה היהודית של דוד ושלמה. בשורה הראשונה של ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר כי "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הציונית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית". בהמשך, בתיאור פעלו של הישוב היהודי בארץ בדורות האחרונים, נאמר בין השאר כי הוא "נושא נפשו לעצמאות ממלכתית". עצמאות וממלכתיות ירדו שלובות.
מונח הממלכתיות מקורו במקרא, שם הוא מופיעה על נגזרותיו מעל 100 פעמים ומשמעו הן הממשל הן הארץ. אשר לממשל, מן ההיקרויות הראשונות נזכיר את הפסוק בשמות (י"ט, ו') "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש...", וגם את התיאור בדברים (י"ז, יח-י"ט) על משפט המלך "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים". ועוד שם (פסוק כ') "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו". נשים אל לב כי הדרישה מן המלך היא לפעול בתוך מסגרת, "משנה התורה הזאת", שיש מי שנושא אותה, הכהנים הלויים; וחז"ל אמרו ששני ספרי תורה היו למלך, האחד שיוצא עמו תדיר והאחר שבבית גנזיו. כלומר, המסגרת המשפטית, במקרה זה דתית-אלוהית, חלה על המלך תדיר.
המונח הזה – הממלכתיות – נטבע בצופן הגנטי של המדינה. לא בכדי קרויה מלחמת תש"ח הן מלחמת העצמאות הן מלחמת הקוממיות, שני מונחים שמהדהדים היטב את הכרזת העצמאות בנופך הממלכתי. במונחים ארציים נאמר, לא עוד "שטיבלך", חדרים-חדרים של עם מפוזר ומפורד, כלשון הצורר המן במגילת אסתר, אלא עם במדינתו, אשר לה מסגרת ערכית ומוסדית משותפת, גם אם תוך גוונים. אולי שני הביטויים הבולטים לכך היו צה"ל ומערכת החינוך. בן גוריון עמד על צה"ל אחד, בפיקוד אחד על כל המשתמע, ובכך – והדבר לא היה נטול מחלוקת – גרם לפירוק מסגרות מימין ומשמאל, הן האצ"ל והלח"י, הן הפלמ"ח. והחינוך – לא בכדי המערכת הבסיסית שנוסדה היא החינוך הממלכתי, על פי חוק בשם זה, ובתוכו גם החינוך למגזר הלא יהודי עם הוריאציה של החינוך הממלכתי-דתי. אמנם נותרו "בחוץ" בהקשר החינוכי (וכפי שיתפתח גם לימים) החלק החרדי של הציבור היהודי וגם החלק הכנסייתי הנוצרי, אולי בדיעבד משגה. גם בן גוריון שגה לא אחת ואסור למטרה לקדש אמצעים, עיינו ערך אלטלנה – אך רק מי שאינו עושה אינו שוגה.
במסגרת הממלכתית נכלל שירות הציבור, ובתוכו המוסד, שירות הביטחון הכללי, משרד החוץ, משרד המשפטים, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים, המשטרה ושירות בתי הסוהר. נוצר גרעין ליבה של מערכת הממשל שאינו קשור לממשלה זו או אחרת אלא למדינת ישראל, ולכך אקדיש דברים בהמשך, כי אנו מצויים בתקופה שבה לצערנו נעשה מאמץ מודע למחוץ ולשחוק את רעיון השירות הציבורי.
הממלכתיות היתה במידה רבה מחוברת מאד לקולקטיביזם לעומת אינדיבידואליזם. רוצה לומר: החברה בראשית המדינה, בהמשך לגוונים אחרים של קולקטיביזם מעין סוציאליסטי למשל, שיעבדה את שאיפות היחיד לשאיפות הציבור , האומה, המדינה. בן גוריון קידש את ההגשמה החקלאית שיש לה אפילו ביטוי בחוק שירות הביטחון וברעיון הנח"ל, גם אם טושטשה ברבות השנים.
כשזכיתי לעמוד בראש משלחת ישראל לשלום עם ירדן הייתי בקשר יומיומי כמעט עם שי בן אליהו ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, שאותו שלח בן גוריון להיות ממקימי עין יהב בסוף שנות החמישים. שי היה אדם מוכשר מתל אביב, שיכול היה לרכוש השכלה אקדמית, "לעשות לביתו". הוא וחבריו הלכו לסוף העולם, לחמה הקופחת וליתושים, להקים חקלאות פורחת בחבל ארץ חשוב. היה בכך ביטוי לערכי הגשמה, ציונות וחלוציות.
על השירות הציבורי
כחלוף השנים עבר הדגש מן השירות לאומה להגשמה עצמית, גם אם לעתים התלכדו השניים, אמי עליה השלום העניקה לי תנ"ך יפה עם גיוסי לצה"ל ובו כתבה "גאים ומאושרים, על שזכית וזכינו שתשרת בצבא עמך ועל אדמת מולדתך. מי יתן תזכה ונזכה, עוד בזמן שירותך, לחלום הנכסף השלום... הננו מלווים צעדיך בתפילה ובתקוה שתחזור ללימודיך, כשמשימתך העליונה שירות העם והמדינה". לטעמי אין סתירה הכרחית בין השניים; יכול אדם להגשים את עצמו גם באמצעות השירות הציבורי לגווניו. כך חשתי לאורך יובל.
השירות הציבורי – במובן הבריטי הקלאסי של civil service, של שירות במדינה דמוקרטית יהא אשר יהא השלטון הנבחר בה, בבחירות חופשיות ודמוקרטיות – ועמו המסגרות המוניציפליות, הוא עמוד שדרה של מדינה דמוקרטית, לצד מוסדותיה הנבחרים.
נכנסתי לשירות הציבורי ביום שחרורי מצה"ל ב-1970, ועלי לומר שחרף הכיפה שעל ראשי והיעדר כל קשרים לא חויתי קשיים בהתקדמות בו מתחתית הסולם כמתמחה בפרקליטות, בבית משפט ובמערכת הביטחון עד לתפקידים שמילאתי בהמשך ששיאם כמזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה ובבית המשפט העליון
מדינת ישראל נבנתה מעיקרא במחשבה זו, גם אם – נודה – חלק מן התשתית הראשונית היה מאנ"ש, אנשי מפלגת השלטון מפא"י דאז ונלויה. באנגליה השירות הציבורי חל עד לדרגות הגבוהות ביותר. בישראל קבעו את תפקיד המנכ"ל ולימים גם המשנה למנכ"ל, כמשרות אמון של השר. היתר הם עובדות ועובדים ב"שירות קבע".
נכנסתי לשירות הציבורי ביום שחרורי מצה"ל ב-1970, ועלי לומר שחרף הכיפה שעל ראשי והיעדר כל קשרים לא חויתי קשיים בהתקדמות בו מתחתית הסולם כמתמחה בפרקליטות, בבית משפט ובמערכת הביטחון עד לתפקידים שמילאתי בהמשך ששיאם כמזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה ובבית המשפט העליון. מרים רעייתי, ללא כל קשרים גם היא, הצטרפה בצעירותה לפרקליטות המדינה והגיעה בעבודה קשה ומסורה ובכשרונה לתפקיד משנה לפרקליט המדינה. תחושת שנינו היתה שעבודה קשה איננה שבה ריקם.
ואולם, אנו נמצאים בתקופה שבה השירות הציבורי הממלכתי הפך בחוגים ציבוריים מסוימים ובעיקר בעיני הממשלה המכהנת למעין אויב העם. הדבר חילחל במשך שנים בעיקר ביחס לבית המשפט העליון שהוצג כשמאלני, חילוני וליברלי על ידי חוגים ימניים, דתיים ושמרניים – ובאופן מוגזם בתכלית. אך עם השנים הוחל היחס הזה גם על הייעוץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות, השב"כ והאוצר וכולם מתוארים כיום על ידי ראש הממשלה, בהשאלה מארה"ב, טרמפ על טראמפ, כ-deep state, כמדינה בתוך מדינה – ולא היא. הם עלולים לשגות, אך רחוקים הם מהיות מצבע אחד או בגישה פוליטית מסוימת וחד צדדית, גם אם תעמולה חוזרת ונשנית מציגה אותם כך וציבור רחב – לצערי – מאמין. אם נתבונן אל אנשי הייעוץ המשפטי והשב"כ, למשל, וגם בתי המשפט, נמצא רבים מהם מתושבי ההתנחלויות ומהציבור הציוני-דתי. על בית המשפט העליון בהרכבו כיום, למשל, אי אפשר להטביע חותם שמאלני. כך גם בזרועות אחרות של השלטון. ה-deep state הוא עלילה.
לעניות דעתי תפקיד כל האנשים ההגונים הרוצים בטובת המדינה, לפעול למען שימור השירות הציבורי שכשמו הבריטי כן הוא civil service. עלינו להיאבק במגמות הסירוס והפגיעה. לא הכל ניתן ללמוד מארצות הברית שבה הכל פוליטי, גם מינוי שופטים ובחירתם בקלפי וגם חנינת נשיא למקורבים ולבני משפחה, שאצלנו מוסד הבג"צ המושמץ היה חוסם. הקמנו בעמל בנין יפה של שירות ציבורי, גם אם תמיד ניתן לשפרו, וככל גוף מוסדי ובני אנוש יתכנו בו משגים. אל ניתן יד למאמץ להרסו. נעודד את השירות הציבורי. זה אחד מביטוייה המרכזיים של הממלכתיות.
על חוקה ועל חוקה רזה
למדינת ישראל אין כידוע חוקה. בראשית ימי המדינה החליט בן גוריון שחרף ההתחייבות בהחלטת החלוקה מיום 29.11.47 ובעקבותיה בהכרזת העצמאות, אין מקום לחוקה עתה – אלא יוכנו חוקי יסוד שבסופו של דבר יתאגדו לחוקה מלאה. הנימוקים הפורמליים לכך היו שרוב העם היהודי עדיין אינו כאן ואין עדיין שלום עם השכנים; ברקע עמד גם אי רצונו של בן גוריון לכבול את ידי הממשלה. זהו הרקע ל"החלטת הררי" הידועה מיום 13.6.50, שהולידה את מושג חוקי היסוד. בפועל נחקקו חוקי יסוד לאורך השנים, אך מפעל החוקה למרבה הצער לא נשלם, והתוצאה היא כי אין בנמצא חוק יסוד: החקיקה, חוקי היסוד ברובם אינם משוריינים וניתן לתקנם כאסקופה הנדרסת, ועל כן דרושה השלמת מפעל החוקה. אעיר כי לצערי חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי אינו כולל סעיף שויון אינדיבידואלי שהיה נותן תחושת שותפות למיעוט של מעל 20% בישראל, בלי לפגוע בליבת היותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. ישנה עתה יוזמה הקרויה "חוקה רזה", שפתח בה פרופ' ידידיה שטרן שאני נוטל בה חלק, המנסה להכין, כשלב ראשון, נוסח לחלק הממשלי של החוקה שלכאורה ניתן להשיג לגביו הסכמה רחבה, כך ש"כללי המשחק" שכמעט אינם קיימים היום – ייקבעו. והדבר יסייע לשיפור הממשל ולקירובנו למדינה מתוקנת. ראש לכך חוק יסוד: החקיקה. ההמשך יהיה בנושאים הערכיים של זכויות ובראשם שויון ועוד חזון למועד.
על אחריות ומשמעותה במישור הממלכתי
המונח אחריות הוא חמקמק ומשמעותו עמומה. סעיף 4 לחוק יסוד: הממשלה שכותרתו "אחריות" קובע "הממשלה אחראית בפני הכנסת אחריות משותפת, שר אחראי בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם ממונה השר". מהי אותה אחריות? וכיצד אפשר לגזור ממנה אחריות כלפי הציבור? במה מתבטאת אחריות הממשלה בפני הכנסת ואחריות השר בפני ראש הממשלה? כמובן, הכנסת עשויה להצביע אי אמון בממשלה, אך בהינתן המשטר הקואליציוני הסיכוי לכך קלוש; ואם כן מגיעים אנו לבחירות שבהן יכול הציבור לומר דברו, אך לא בנושא ספציפי אלא כללית.
ומהי אחריות השר בפני ראש הממשלה? להלכה יכול ראש הממשלה להעביר אותו מכהונתו, אך זהו צעד פוליטי, הקשור בכוחו הפוליטי של השר מול הממשלה ובלחץ ציבורי, אך אין הגדרה של מהותו. התרבות הקיימת במדינות מסוימות של התפטרות שר בשל מחדלים בתחומי סמכותו (גם אם לא עסק בנושא ספציפי בעצמו), אינה קיימת אצלנו כמעט, כמו הביטוי it isn't done - "לא ייעשה". ומה עם ראש הממשלה עצמו? כלפי מי הוא אחראי? יש להניח אולי שהוא מייצג את אחריות הממשלה בפני הכנסת, ואזי שוב הענין פוליטי לחלוטין. דבריי אלה נאמרים גם בהקשר הזמן והמקום. לאמירה בדבר נטילת אחריות – שעליה הצהיר באחד המקרים ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין – יש משמעות ציבורית וסמלית.
השאלה היא האם מחייבת נטילת האחריות גם צעד המשך. נטילת האחריות יכולה להשמיע נכונות לחקירה – כשמדובר בענייננו באסון שאין שני לו בתולדות המדינה וכאן עלי להטעים: נכונות לחקירה איננה הסכמה מראש לתוצאה כלשהי של החקירה. מהותה של חקירה היא שהדברים הנחקרים יתבררו במהלכה ולא לפני שפעלה. מבחינה זאת יהא זה צודק כלפי גורמי הממשל הנחקרים לדרגותיהם, שלא להישפט בתקשורת אלא להיחקר במסגרת החקירה, להשמיע גירסה. אכן, יתכן שהגורם הממשלי עלול להיפגע במסקנות הועדה, אך את חקירתה היא מתחילה באופן משפטי ומהותי כ"לוח חלק", גם אם הכל יודעים מה האירוע בנידון דידן ומה ממדיו ותוצאותיו. הממלכתיות מתבטאת בנושא זה באחריות תרתי משמע, אחריות גם לחישוקי הממלכה, כדי שנושא כזה שמרבית הציבור מעוניינת לדעת את תמונתו המלאה, לא ימשיך לפלג את הציבור, וגם בתוצאה.
הכלי הנורמטיבי שנבע המחוקק הוא ועדת חקירה הקרויה בציבור משם ממלכתית, לפי חוק ועדות חקירה. הממשלה היא המחליטה כי המדובר ב"ענין בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור", ומשום כך רשאית היא להחליט על הקמת ועדת חקירה. הממשלה היא המגדירה את נושא החקירה, ועל פי פניית הועדה, רשאית להרחיבו או לצמצמו. מספר חבריה הרגיל – שלושה. אך אפשר שתכלול מספר לא זוגי גדול יותר. המינוי עצמו נעשה על ידי נשיא בית המשפט העליון, ואוכל להעיד כמי שהיה מעורב בצורה זו או אחרת בתפקידים שונים בעיסוק בועדות חקירה ממלכתיות, במינוין ובהצגת חומרים לפניהן, וכמי שבא בדברים עם נשיא בית המשפט העליון בנושאי המינוי. שמעולם לא היה לי ספק, וגם לא לראשי הממשלה שעמם עבדתי כמזכיר הממשלה, יצחק שמיר ויצחק רבין המנוחים,
באובייקטיביות ובהגינות הן של המינוי הן של עבודת הועדה והדו"ח שכתבה. אוסיף, כי הייתי בדעת המיעוט בעתירה לבג"ץ שעסקה במינוי ועדת בדיקה ממשלתית – ועדת וינוגרד – בענין מלחמת לבנון השניה, שהוכרעה ב-3:4. עם חברותיי למיעוט סברתי כי גודל הנושא מצדיק ועדת חקירה ממלכתית ולא שהממשלה תמנה את חוקריה. הדברים נאמרו אז וגם היום מבלי לפגוע כהוא זה בועדה הממשלתית ההיא, אך כיום – באירוע כבד בהרבה ממלחמת לבנון השניה.
לעניות דעתי לחקירת אסון כמו 7.10 יש שבעתיים צורך בועדת חקירה ממלכתית ואין שום סיבה לממשלה לחשוש מהרכבה, כי בטוחני שנשיא בית המשפט העליון יקיים את ההתייעצויות המתאימות ויכריע לגבי מינוי מקצועי והוגן, מבחינה משפטית ובטחונית. האם הדבר סותר בכל מקרה מתן ביטוי על ידי הנוגעים בדבר לנטילת אחריות? לעניות דעתי לא זו רוחו של חוק יסוד: הממשלה. זה גם ציווי השכל הישר. והנה משירו של נתן אלתרמן " אלמנת הבוגד..." על משפט – משפח טוביאנסקי. "מהו עוז מדינות? מול ריבוי כידונים לעמוד לבלי סגת בשער – אך לרעוד ולכרוע מול יד–אין–אונים של אשה אלמנה ונער". בכך מתבטאת גדולת מנהיגים, דוד בן גוריון לעת ההיא.
אליקים רובינשטייןמדינת ישראל היא מדינה נהדרת. החזון הציוני הוגשם במידה משמעותית. ראינו בעינינו התגשמות דברי הנביא עמוס (ט', י"ג – י"ד) שציטטתי בסיום כהונתי שבבית המשפט העליון "הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע, והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה; ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו פריהם". המדינה היהודית (כן, לא לשכוח את הזהות היהודית) והדמוקרטית (כן, לא לשכוח את ההגינות כלפי מיעוטים), שהיא ציונית ולא פוסט ציונית, היא הישג ענק. הממלכתיות היא אחד מתנאי המשכיותה, שמירת הבסיס המשותף, כתף מתחת לאלונקה (כולל גיוס החרדים, בלי לפגוע כהוא זה בערך לימוד התורה, אך אין דמו של אחד סמוק יותר משל אחר, כדברי חכמינו, ושירות צבאי או אזרחי גם לערבים) וערכים שמבטאת מגילת העצמאות. החובה מוטלת על כולנו בסיעתא דשמיא. בראש וראשונה על האוחזים בהגה. לוא יהי. לא אבדה תקוותי לטוב. ולא אסיים מבלי להזכיר שוב: השבת החטופות והחטופים, חיים ומי שאינם עוד בחיים – היא המשימה העליונה של ישראל עתה.
הדברים נאמרו בכנס לזכר אלוף מאיר דגן, מכללת נתניה
