את מוטי פגשתי בפעם האחרונה ביום שלישי. ישבנו בקפה חדש שפתחו בטבעון. קפה היה התמחות מיוחדת שלו, ונהגנו לדלג בין בתי קפה קבועים לחדשים, ששימשו רקע לשיחות ארוכות ועמוקות. הפעם התכוננו לכנס שבו היינו אמורים לשוחח, אחד על אחד, על במה. זו אמורה הייתה להיות הפעם הראשונה שאנחנו מנסים דבר כזה. חשבתי שיהיה נחמד להעביר את השיחות שלנו, שנמשכות כבר שנים בארבע עיניים, גם בפני קהל. שנינו היינו נרגשים. התלבטנו, ובסוף הזמנו עוגת שוקולד בלי קמח – כי חיים רק פעם אחת.
נפרדנו לשלום בהבטחה שלו שישלח לי נקודות נוספות לשיחה, אם יחשוב עליהן. הוא הבטיח, למרות שידעתי שאין סיכוי שזה יקרה אלא אם אזכיר לו. מצד שני גם ידעתי שלא צריך את זה, כי מספיק שידבר מול קהל כדי לרתק אותו.
ובכל זאת, לדבר על החבר הטוב מוטי מרגיש קצת מקטין. כי מדובר בדמות גדולה בהרבה ממידותיו של קשר כזה או אחר. פרופ' מוטי גולני הוא מחשובי ההיסטוריונים שפעלו בקרבנו. אינטלקטואל ציבורי מהמעלה הראשונה, שלא היסס לקרוא תגר על מוסכמות. מרצה ומורה שלימד דורות של תלמידים ועמיתים והותיר בהם חותם עמוק.
מוטי נולד וגדל בגבעת ברנר. העובדה הזו, באופן טבעי, עיצבה את חייו. היחס שלו לקיבוץ – החיובי והשלילי – שימש נקודת מוצא לאדם שהיה. כהיסטוריון הוא לקח על עצמו לחקור פרשות ותהליכים מהותיים להבנת תולדותיה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. כך עשה למשל ב"תהיה מלחמה בקיץ", ספרו פורץ הדרך בעל שני הכרכים על משבר סואץ ב-1956; ב"מלחמות לא קורות מעצמן: על זיכרון, כוח ובחירה" הוא ניפץ מיתוסים ששוכנים בלב ליבה של הציונות; או ב"האב המייסד" על חיים וייצמן, בו לא היסס להתעמת עם הגיבור האישי שלו (ועוד על פני יותר מ-1,000 עמודים).
אלה רק אזכורים דלים לפעילות ענפה שהתפרשה על פני קריירה פורייה במיוחד. בכתיבה ההיסטוריוגרפית שלו הוא ביקש לשים חוצץ ברור בין היסטוריה לבין זיכרון. כלומר, בין עבודת ההיסטוריון לבין דימויים ודמיונות בהם מחזיק הציבור. תפיסתו הביקורתית ביקשה להגיע לחקר האמת, גם אם כרוך בכך ערעור יסודות אתוסים לאומיים. לא כדי לשבש, אלא כדי להזכיר לו ולנו שתמיד עלינו להיות מבררים וספקנים.
מפעל חייו המקצועי של מוטי, לדבריו, הוא פורום חוקרי המנדט, אותו ייסד לפני כעשור וחצי. הפורום הוא מקום מפגש מקצועי אקדמי, ולא פחות מכך חברי, בו דרים יחד חוקרות וחוקרים, "פרופסורים גמורים" (כפי שנהג לומר) לצד פרחי מחקר, יהודים ופלסטינים
מפעל חייו המקצועי של מוטי, לדבריו, הוא פורום חוקרי המנדט, אותו ייסד לפני כעשור וחצי. הפורום הוא מקום מפגש מקצועי אקדמי, ולא פחות מכך חברי, בו דרים יחד חוקרות וחוקרים, "פרופסורים גמורים" (כפי שנהג לומר) לצד פרחי מחקר, יהודים ופלסטינים, היסטוריונים לצד אנשי רוח וחוקרים מדיסציפלינות אחרות. המוקד שלו, כשמו, הוא אותה תקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל, ושמשפיעה עלינו עד היום.
הפורום נולד מהתובנה של מוטי שיש משהו שהמחקר מפספס. לא פריט ארכיוני או נתון אבוד, אלא תפיסה שלמה: לא ניתן להבין מה קרה בפלשתינה-ארץ ישראל ללא ראייה כוללת של מה קרה ברחבי האימפריה הבריטית ובכלל בעולם. הוא התעקש על גישת מאקרו, שמתחשבת בכובד ראש במיקרו אך משקללת אותו לתוכה ולא נבלעת בו. מתוך התפיסה הזו יצא לחקור את פעילותו של חיים וייצמן (עם שני י', כך התעקש), כמו ללמד שגורל התנועה הציונית הוכרע לא פחות בלונדון מאשר בירושלים.
למזלי ושמחתי הרבה, דרכינו הצטלבו לפני כעשור. ישבתי במשרד של המנחה של הדוקטורט שלי שהייתי עתיד להתחיל לכתוב, פרופ' אייל זיסר. הוא כיהן אז כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. מוטי במקרה נכנס למשרד כדי לשוחח איתו, כי בדיוק השלים את המעבר שלו מאוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת תל אביב. כך הכרנו לראשונה. הסתבר לי שהכיר את סבי ושיש לנו הרבה במשותף. הוא ביקש שאשלח לו את הצעת המחקר. כך עשיתי, ובמהרה התווסף לי מנחה שני. היה ברור לשנינו שהדוקטורט הוא לא העיקר כאן, כי אם תירוץ לקשר שהיה כל כך חשוב לשנינו. מאז דרכינו לא נפרדו. ניהלתי את פורום חוקרי המנדט בראשותו ארבע שנים, כתבתי פוסט דוקטורט אצלו במכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, ובעיקר – הפכנו לחברי נפש.
היה במוטי משהו שקשה להסביר. אפשר לומר כריזמה, אך התיאור מעט מצמצם. האנושיות שלו, היכולת שלו גם לנאום וגם לשוחח בגובה העיניים, הפשטות, התבונה, כל אלה התלכדו לכדי דמות חד-פעמית
היה במוטי משהו שקשה להסביר. אפשר לומר כריזמה, אך התיאור מעט מצמצם. האנושיות שלו, היכולת שלו גם לנאום וגם לשוחח בגובה העיניים, הפשטות, התבונה, כל אלה התלכדו לכדי דמות חד-פעמית. ידעתי וידענו זאת, כל מוקיריו ואוהביו, גם בחייו. לא שיערנו שמותו כל כך קרוב.
בדצמבר האחרון ערכנו לו כנס פרידה, עם פרישתו מהאקדמיה. פרישה היא תיאור די גבולי. הוא המשיך לכתוב, המשיך ללמד ולהיות פעיל מאוד. הוא שקד על ספר חדש ומאוד מסקרן (שעוד ייצא, אני מבטיח). הכנס היה מאוד מוצלח, ובדיעבד הפך להיות כנס לזכרו עוד בחייו. רבים כל כך באו לכבד אותו, והוא היה נרגש. מה ידענו.
את הטרגדיה שהתרחשה קשה לעכל. היא איומה ושייכת למחוזות האבסורד, ודאי לא לעולם הממשי שלנו. אני עוד לא תופס. ההלם מקשה לחשוב. כותב כדי להדחיק. מבחינתי אמשיך להתכונן לפאנל שלנו בשבוע הבא. איך אפשר אחרת?
ד"ר עומר עינבללא קרדיט"אנחנו לא מסיימים, אנחנו עוצרים". כך נהג מוטי לומר בסוף כל שיעור או מפגש. אני מבטיח לך מוטי, חברי היקר והאהוב, ולמשפחתך היקרה, בשם כל מוקיריך, שאנחנו ממש לא מסיימים. נישא את דמותך ומורשתך תמיד, וננחיל אותה הלאה. נוח בשלום.
ד"ר עומר עינב הוא היסטוריון ומנהל יד יערי
