גם לפי גרסת המערכת עצמה, כפי שהותרה לפרסום הבוקר, אין שום דרך להצדיק את מה שהתחולל בשבוע האחרון בחקירת איש השב"כ החשוד שהדליף לעיתונאים ולשר עמיחי שיקלי: אפילו שאותו אדם חשוד במעשה לא חוקי, השלכתו למעצר שב"כ ומניעת מפגש עם עורך דין עד אתמול הינם צעדים חמורים ואלימים, שאמורים לשרת תכלית מסוימת וספציפית ולא לשמש כאמצעי ענישה והרתעה.
במקרה הזה, לפחות עד עתה, לא רק שטרם נשמעה הצדקה כזאת (המידע שפורסם עבר צנזורה בטרם הפרסום והאייטמים לא הכילו מידע רגיש/חשיפת שיטות/סיכון מקורות, הנחקר הודה במעשים ומשתף פעולה): כשמדובר במערכת היחסים בין עיתונאים למקורות במערכות רגישות, לגישה הדרקונית יש מה שמכונה "אפקט מצנן", שפוגע בחופש העיתונות ומחזק בריבוע את הטענות על אכיפה בררנית. יש הדלפות שחוקרים בשיא המרץ ודוחקים במדליף כך שלא רק יתחרט על מה שעשה אלא גם על עצם לידתו; ויש הדלפות שלגביהן לוקחים את הזמן, גוררים ומורחים כמו עונה של "הישרדות". מה כבר יקרה? הרי ממילא הדיון יתחלק לפי עמדות ידועות מראש ולא לפי עקרונות יסוד ששומרים על מה שנותר מהדמוקרטיה.
1 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר בדיון על הארכת מעצרו של איש שב"כ החשוד שהדליף מידע סודי לעיתונאים ולשר שיקלי
(צילום: יאיר שגיא )
לכן, הסיפור הוא לא רק חשד לאכיפה בררנית של המערכת, אלא קיומה המדכא והמסוכן של דמוקרטיה בררנית מקרב אלה שאמורים לבקר אותה: אם המדליף בצד שלנו – מדובר ב"חושף שחיתויות" או ב"גיבור ישראל" (שר האוצר אפילו הכריז שהמדליף צריך להיות "ראש השב"כ הבא", כי אלה הקריטריונים בימינו). אם המדליף משתייך לצד השני, אין בעיה לרמוס אותו בכלים השמורים לחשודים בעבירות טרור: גם הנציגים הבולטים במחנה שדוגל כביכול בשמירה על זכויות האנשים האיומים ביותר (והחשוד הוא לא אחד מהם) ישמיעו קולות שגורמים גם לשטיח להישמע כמו נועה קירל בפארק הירקון. בתקשורת, שהדלפות הן צינור החמצן שלה, רבים מדי כבר לא שואלים "האם ראש השב"כ והיועמ"שית סוגרים חשבונות עם גורמים מבפנים שהביכו אותם", אלא "את מי ראש השב"כ והיועמ"שית מזמברים בגלל שהביכו אותם".
בנוסף, שוב מתגלה המהפך ההיסטורי ביחסי שמאל וימין: פעם השמאל היה הראשון לזעוק מול כל מקרה של שימוש לרעה בכוח שלטוני, ודאי של ממלכת הסוד הביטחונית, גם אם הכוח הזה נמצא תחת קמפיין אכזרי, מרושע וברובו שקרי של גורמים פופוליסטיים עם דחפים פאשיסטיים. ואילו אותו ימין, כהרגלו, מגלה את נפלאות ההגנה על זכויות אדם רק כשכואב לו. הצביעות הנ"ל מאפיינת גם את השימוש הציני בכלים שהשחיתו את היכולת לנהל ויכוח ענייני: פתאום מתברר שזה ממש נהדר לשאול "אבל איפה הייתם כש...", מה שמכונה בלעז "וואטבאוטיזם" (או בעברית "עמית סגליזם") ומאידך לברוח מהתמודדות עם אירועים דומים (גם אם לא זהים) מהעבר.
אלה שלא לקחו אחריות על 7 באוקטובר ממשיכים לקדוח עוד ועוד חורים בספינה המתפוררת, ואלה שכביכול לקחו אחריות לא מפספסים שום הזדמנות להראות שהם חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון
משבר האמון חסר התקדים שבו מתנהלת מדינה באמצע מלחמה (בין רשויות השלטון, בין הרשויות לאזרחים, בין האזרחים לעצמם) חמור לא פחות מכל איום ביטחוני, אם לא יותר. כעת ברור שלא רק ש-7 באוקטובר והמלחמה שבה מתו צעירים שלא הספיקו אפילו לריב עם מישהו בטוויטר לא יצרו שום ריסטארט: אלה שלא לקחו אחריות ממשיכים לקדוח עוד ועוד חורים בספינה המתפוררת, ואלה שכביכול לקחו אחריות לא מפספסים שום הזדמנות להראות שהם חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. באביב הזה, כך נדמה, רק דבר אחד צומח בישראל: הייאוש.
