כבר שנה וחמישה חודשים עומלת ממשלת ישראל על בניית חומה מבוצרת. חומה ארוכה, עמידה, גבוהה ועמוקה. חומה שנועדה לשמור על הביטחון. ביטחון הממשלה ושרידותה - חומת מגן מפני אזרחי מדינת ישראל. מפני כאבם, מפני זעקתם, מפני מבטם.
שליחי הציבור עטפו עצמם באין ספור אמצעי הגנה מפני הקורבנות של שבעה באוקטובר. יהיו אלו משפחות החטופים, משפחות שכולות או מפונים. אין תחתית לחבית. בוועדות הכנסת בוזו משפחות פעם אחר פעם, בקור רוח, בכוונת מכוון. היום (שני) לא הורשו להיכנס אל המליאה משפחות הקורבנות בזמן שראש הממשלה מסביר מדוע לא קמה ועדת חקירה ממלכתית.
היה חשוב לשלח בהן את משמר הכנסת, ולהותיר את היציע ריק. ריק כמו ההנהגה – ריקה. חלולה. כזו שלא מסוגלת להישיר מבט, לספוג ביקורת, לשאת עלבון. מנהיגות שמשוכנעת שהיא-היא הקורבן האמיתי, ולכן מה ולה ולאנשים הללו, שאיבדו את כל עולמם? רק לאחר מאבק נורא, לאחר שאביו של ירדן בוסקילה שנרצח בנובה התעלף מצער ותסכול, ואחרי שהתקשורת רעשה – הבין יו"ר הכנסת אמיר אוחנה שהצעד שלו בוטה להחריד - וחלק מהמשפחות נכנסו למליאה.
משפחות שכולות מתעמתות עם משמר הכנסת
(צילום: סיון חילאי, מועצת אוקטובר)
זה לא עניין של נהלים וסדר, גם לא עניין של טעות אומללה. זוהי מדיניות. מדיניות שמבקשת לעקר את האחריות של הממשלה באמצעות עקירת האמפתיה. עקירת המבט האנושי, הטבעי, שרואה אדם במצוקתו ומצליח לשאת יחד איתו את כאבו ותסכולו.
איפה האמפתיה?
מציאות נורמלית אמפתיה היא כלי הכרחי לטיפול בכל שבר חברתי, בכל טראומה, בכל מחדל. היא קו ראשון, מענה הכרחי, בלי קשר בהכרח להחלטות שיתקבלו בהמשך. עקירת האמפתיה, אטימת האוזניים מפני הזעקה, עצימת העיניים אל מול המבט - היא מנגנון הגנה מפני המציאות.
היה חשוב לשלח במשפחות את משמר הכנסת, ולהותיר את יציע המבקרים ריק. ריק כמו ההנהגה – ריקה. חלולה. כזו שלא מסוגלת להישיר מבט, לספוג ביקורת, לשאת עלבון. מנהיגות שמשוכנעת שהיא-היא הקורבן האמיתי
ירדן ביבס איבד את כל עולמו. קיבוצו, ניר עוז, נחרב, הוא ומשפחתו נפלו בשבי. אשתו וילדיו הקטנים נרצחו באכזריות והוא עצמו שב אך לאחרונה ממנהרות החמאס לאחר תקופה ארוכה של עינויי נפש וגוף.
ירדן ראה את עם ישראל במלוא כוחו. כוחו של העם הזה הוא באמפתיה שלו. בהתייצבות בצד הדרך, בחיבוק, בהכרה באסון. כל מה שירדן לא קיבל מהממשלה. המכתב שכתב לראש הממשלה לא זכה אפילו למבט.
היה זה חילי טרופר שקרא אותו בקול רם. "תודיע עוד היום על הקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחזק את ביטחון ישראל. כל כך הרבה אזרחים מבקשים סליחה, כל כך מעט פוליטיקאים מבקשים סליחה. כל כך הרבה לוחמים לוקחים אחריות וכל כך מעט חברי ממשלה לוקחים אחריות. אין לי עניין לסגור חשבון על העבר, אני מבקש שכולנו נפעל כדי שיהיה כאן טוב יותר", כתב ביבס.
"אני פונה אליך ראש הממשלה: טרם הגעתי לניר עוז, אני מבקש ממך, בוא איתי יחד - אם לא נסתכל לאמת בעיניים לא נוכל להשתקם". ירדן, אוד מוצל מאש, נותן לראש הממשלה חבל לרדת מהעץ ומציע לו ביקור אישי. הוא לא הראשון. שגיא דקל חן, שחזר מהשבי, הציע לראש הממשלה בשיחה אישית שיגיע לביקור חשאי בניר עוז. בלי מצלמות, בלי פוליטיקה. פשוט להסכים ולראות. הוא לא נענה.
חן ארצי סרורצילום: קובי קואנקס ישפוט הציבור מי המנהיגים בסיטואציה הזו. ירדן ושגיא, ניצולי טבח ושבי שמגיעים אל ראש ממשלתם בלי אגו, בכבוד, בגובה עיניים, או ראש ממשלה שבחסותו משפחות הקורבנות מגורשות, מוכות, מבוזות ומודרות.
ממשלת ישראל אינה הקורבן. ראש הממשלה אינו הקורבן. ועד שהם לא יפנימו זאת – לעולם לעולם לא יוכלו לתת סעד, מנוח או מענה לאלפי-אלפי הקורבנות של האסון הגדול בתולדותינו. הצעקה אינה שלב מיותר, לא נעים, מציק. היא שלב הכרחי. מי שאוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – לעולם לא יוכל להוביל לשיקום. הוא רק יעמיק את האסון, את הטראומה ואת הזעם.
