בדמדומי הראיון המשותף, בזמן שמפקדי הקומנדו עמוק במבצע הימלטות מפואר; סא"ל ז' מפקד מגלן אומר שהוא חייב לחתוך כי סוׂרי, לו"ז דחוף. וסא"ל ס' מפקד אגוז רומז שמאוחר. וסא"ל א' מפקד דובדבן זורק ככה בקטנה שהוא רעב, או מציג את הנייד. שיחה נכנסת. אשתו מחפשת אותו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
פחות או יותר אז, אני שואל אם ביום העצמאות הקרוב עם ישראל יוכל להניף את הדגל בגאווה. כי אתם יודעים, 7 באוקטובר שלא נגמר. ו־6 באוקטובר שחזר. והחטופים. והנהגה שאיבדה את עמה. ועם שמתגושש ומגשש את דרכו. ומרוב נסיבות שום דבר כבר לא מובן מאליו. אפילו הגאווה של הנפת הדגל. צריך שמישהו יזכיר לנו. ואולי הם, מפקדי יחידות הקומנדו, אלו שראו את המלחמה מהלבן של המחיר שלה, יידעו.
"עובדתית העם יכול להניף את הדגל אחרי שניסו להשמיד אותו בפעם השנייה", מפקד דובדבן משיב, "שלא תטעה, חמאס לא תיכנן לעצור ביישובי העוטף, ואם חיזבאללה היה מצטרף למשחק היה פה אירוע אחר. אז כן, חווינו את האירוע הכי טראומטי מאז הקמת המדינה. אבל הדגל יכול להתנופף בבארי, בכפר עזה, בנחל עוז. אף אחד לא מתכוון לנוח, לא משנה איזה מחירים נשלם – ואנחנו משלמים – כדי שהחיים יימשכו, כדי שאפשר יהיה להניף את הדגל בגאווה".
"לא רק שאפשר, חובה, ולא רק בעצמאות, בכל יום", מפקד אגוז משיב, "לא בשביל הבד, אלא בשביל מה שהוא מסמל. את עם ישראל, את האחדות שלנו. החיבור. אז נכון, יש הרבה רעשי רקע, אבל בעיניי זה לא המיינסטרים".
את מפקד מגלן השאלה קצת מקפיצה. "עשרה מיליון בעולם, אין מישהו שלא שונא אותנו, אין לנו שכן אחד שאוהב אותנו. הרבה מאוד הרוגים, פצועים, ואולי גם יותר איומים מבעבר. אז אחרי כל הטירוף, כל האיומים וכל ה - סלח לי על המילה - חרא שאכלנו, אתה יכול לי להגיד שלא?
"השבוע עשיתי מסדרים. הפקודה מחייבת דגל על תורן במרכז הפלוגה, אבל כמעט לא היה חדר שלא היה תלוי בו דגל, ועל הפאצ'ים, וכמעט בכל חור אפשרי.
אז לא יודע, לפחות בחוויה שלי, כן. אני גאה מאוד. אם ויתרתי שנה וחצי על החיים והמשפחה שלי זה רק בגלל שאני מאמין בדגל הזה. מקווה שזה עונה על השאלה".
בחדר משרדי עם מזגן מקפיא הם מתכנסים. שלושה שמכירים מצוין. מעזה, לבנון, יהודה ושומרון. התכנסות לצורך שיחה משותפת, עם לב על השולחן, פחות יוצא להם. יש להם מספיק זירות על הראש.
אנחנו בערב יום העצמאות ה-77. זה עשור להקמת חטיבת הקומנדו, ובכל זאת הטיימינג שבו מפקדי היחידות המיוחדות נפגשים רחוק מלהיות חגיגי. ולא רק בגלל אזעקת טילים שתכף תישמע.
הם בדיוק סיימו יום של שמיעת תחקירי לחימה מ-7 באוקטובר בכמה מיישובי העוטף. שניים מהם לחמו שם. ובכל זאת למדו פרטים חדשים. א' שלחם בכפר עזה עם הצנחנים גילה למשל, שבמקביל אליהם פעל כוח גבעתי מול אותם מחבלים. "אירוע לגיטימי באותו היום", הוא מעיר.
התחקירים הללו, אני אומר להם, זה בעצם לשמוע שוב ושוב את הכישלון. "חיים אותו יום-יום", "אגרוף בבטן", הקולות מתערבבים. "אנחנו לא צריכים לזה תזכורת, בסדר?" הקול של א', מפקד דובדבן משתלט. "בסוף אתה מקבל עוד פריזמה על מרחב מסוים, אזור מסוים, שממשיך להדהד את הבית ספר שעשו לנו בכל הפרמטרים".
שלושתם היו אז בתפקידים אחרים. א' מדובדבן היה מפקד בצנחנים. בבוקר ההוא יצא לריצה בשדות קיבוץ הסמוך לקריית-שמונה, שם הוא גר, בלי טלפון. באזור שבע, בדרכו חזרה, פגש את הורי אשתו. "נראה שאתה צריך לנסוע לצבא", אמרו לו. בשער הקיבוץ אשתו חיכתה לו עם הטלפון.
ואז נסיעה משוגעת לקצה השני של המדינה, לשדרות, שעה ו-50 דקות, על 240 קמ"ש, הוא מעריך. הנשק מחוץ לחלון. "כביש 6 היה פיקס. מבית קמה אתה רואה את ההידרדרות של הסיטואציה".
ז', מפקד מגלן: "ואז, ב־6:00 בבוקר – לא יודע כמה שעות לא ישנתי, בגדול אני רואה אנשים פעמיים – בא יו"ר קיבוץ נחל עוז, אומר, 'תשמע, אני יודע שזה יישמע מוזר ואני יודע שאתה עדיין מטהר את הקיבוץ, אבל אני חייב שתחלבו את הפרות, אחרת הן מתות"
באזור 12:00 יגיע לכפר עזה, שם ישהה בשלושת הימים הבאים. לחימה. טיהור. פינוי משפחות. יש לו רסיסי תמונות בראש. למשל נמ"ר ברחוב הולנדי. למשל ירי פגז טנק על בית שבו נותרו מחבלים. למשל חילוץ של משפחה בשעת ערב מאוחרת.
הוא מתאר: נכנס לבית. יש שם אמא, אבא, בנות. והאמא מסתכלת. שואלת אם הוא רוצה קפה.
"קטע פסיכי. לפני שנייה נסעתי, גופות זרוקות, רכבים שרופים, מחבלים, היתקלויות, כל החפ"ק שלי נפגע, שלושה מהם חטפו כדורים ברגליים בכניסה לכפר עזה. אני אחרי יום סופר-אינטנסיבי של לחימה, גמור - ואז רגע כזה. אמרתי 'וואלה, אני מת לאספרסו', ראיתי שיש להם מכונה וזה.
"ואני אומר, 'קדימה, קפלו את הדברים'. האבא, היה לו איזה אקדח מוזר על הדלפק, כסוף כזה, אומר 'תשמע, אני לא הולך כרגע'. והבנות בטלפון. טיקטוק או משהו. והאמא מגלגלת קציצות. אני לוקח שלוק, אומר 'תקשיבי, אין לך מה לבשל, קדימה'. רגעים שאתה אומר 'בוא'נה איזה אירוע זה היה'".
גם ז' ממגלן, אז מפקד בגבעתי, הגיע בבוקר ההוא ללחימה בשדרות. "אחרי שעתיים וחצי מרגיש לי שאנחנו לא במקום הנכון".
אחד הקצינים, הוא לא זוכר מי, התקשר, ביקש שיגיע דחוף לנחל עוז, אמר: "טובחים בקיבוץ. אין שם כוחות, אל תעצור בדרך".
"הזיה", ז' מתאר, "בדרך לנחל עוז עוברים דרך היתקלויות. אתה רואה 15 מחבלים, אתה רואה מולם אנשי יס"ם, היתקלות קשה, ואני פוקד 'אף אחד לא עוצר, ממשיכים'".
בנחל עוז, כשהגיע, הוא זוכר את השקט. שקט שלא סיפר את המחיר הקשה שהקיבוץ כבר שילם בנרצחים ובחטופים; ולא בישר על 12 שעות לחימה ופינוי 400 תושבים שציפו להם.
"ואז, ב־6:00 בבוקר – לא יודע כמה שעות לא ישנתי, בגדול אני רואה אנשים פעמיים – בא יו"ר הקיבוץ, אומר, 'תשמע, אני יודע שזה יישמע מוזר ואני יודע שאתה עדיין מטהר את הקיבוץ, אבל אני חייב שתחלבו את הפרות, אחרת הן מתות.
"יש לי איזה סגן מ"פ שהוא קיבוצניק, רפתן. אמרתי לו 'קח כמה חיילים'. בעצם שלושה ימים חיילים שלי חלבו את הפרות בנחל עוז. ריח הרפת התערבב עם ריח הגופות".
ס' מאגוז, אז מפקד בגולני, סגר בדיוק שבת עם הלוחמים בגזרת אחרת. כשהחלה המתקפה נערך להתלקחות גם באזור שלו. בין לבין הוא זוכר את אי-הוודאות. את מפקדי גולני האחרים שנלחמים בעוטף ולא עונים. כשכוח מילואים הגיע להחליף אותו והוא ירד עם הלוחמים דרומה, מה שנשאר, הוא אומר, היה בעיקר לסדר. פינוי פצועים, גופות, אמל"ח. ותוך כדי, לא ישכח את פני הלוחמים שפגש.
"פנים אחרות, מבועתות", הוא מעביר יד על פניו כמו להדגים. "אתה מבין שבזה שמולך פגע משהו שהוא אפילו לא יודע להסביר לעצמו. היו כאלה שאתה אומר 'טוב, אני הולך למקום אחר', והוא מבקש, 'אל תלך'".
ואז תחל המערכה בעזה. ובלבנון. והישגים. ומנהרות. ונפגעים. עד היום לא הספיקו להשלים סבב ביקורים אצל משפחות שכולות. ובין לבין יקבלו פיקוד על יחידות הקומנדו.
אני מבקש מהשלושה לספר על קרב משמעותי שחוו באמצעות תמונה שיבחרו. מפקד מגלן מתחיל. בתמונה שהוא מציג רואים שני לוחמי מילואים על גבעה. פניהם אל הרים. תערובת מכושפת של שמיים ועננים צובעת בכחול את דרכם.
הם צועדים אל ואדי סלוקי. אל מרחב סבוך, מבוצר. אל ארבעה ימי קרבות, שבהם יטפלו לעומק עם חבריהם באזור שממנו נורתה אש לישראל תקופה ארוכה.
במהלך המלחמה דובדבן, מגלן ואגוז פעלו בכל הזירות: עזה, לבנון, סוריה, יהודה ושומרון. כאן, בפעם הראשונה, ישתפו פעולה יחד.
שני הלוחמים בתמונה עמוסי ציוד. 70 קילו כל אחד. ערכות הסוואה למשל. על גב השמאלי מסור חשמלי שיעזור לפלס דרך בשטח הסבוך. "אף אחד לא אמר לו להביא את זה", ז' מציין.
עוד מעט, באחד הלילות, בערפל, שני הלוחמים יובילו כוח בשטח השמדה. ארבעה מחבלים יתצפתו עליהם. מוכנים לפעול.
"אותם מחבלים בטוחים שהם יכולים להרוג את החיילים", ז' מתאר, "הם לא יודעים שיש צוות שמסתכל עליהם. תוך 16 דקות מרגע ההיתקלות, בטכניקה מיוחדת, אנחנו הורגים את המחבלים אחד אחרי השני. הייתי בהרבה מאוד היתקלויות בשנה וחצי האחרונות, ופה, אני מגיע עד אליו, והוא לא מבין איפה אני. וכשאני אומר עד אליו, זה מטר. הייתי אומר הלבן בעיניים, אבל היה חשוך, אז עד הרשף של הקלאץ'".
איך זה להרוג מהלבן של העיניים, אני שואל. הוא שותק לרגע. "אתה רואה את האיש יוצא מהגוף. ומצד שני, הוא באותה סיטואציה מולך, ומאחל לעשות לך אותו דבר".
גם ס', מפקד אגוז, מציג תמונה מלבנון. רואים בה בית בעיירה אל ח'יאם, מרפסת המשקיפה אל הר דב, ומערך תצפיות שלם.
בתפקידו הקודם בגולני, ס' נזכר, ישב בהר דב, וחיזבאללה טיווח אותו פצמ"רים ונ"טים. והנה עכשיו, מהבית שכבשו בעומק לבנון, הם יכולים להשקיף להר דב מאותה זווית שבה חיזבאללה הביט בהם. "ואתה אומר, בוא'נה, יצאנו לקרב משפיע, זו ממש סגירת מעגל".
עכשיו תורו של מפקד דובדבן להציג תמונה. רואים בה 12 מפקדים מהיחידה מכונסים בבית לבנוני שצופה לסלוקי. יושבים על כיסאות עם פיתוחים כאלה. מאחוריהם וילונות. "Airbnb שלקחנו לשבוע", הוא צוחק.
דובדבן זה יהודה ושומרון, אבל בשנה וחצי האחרונות מצאה עצמה בזירות שלא יועדה אליהן. ממבצעים בעזה ועד לחימה לראשונה בתולדותיה בלבנון. "יחידה של מחוננים", א' קורא לה, ואז מתאר את אחד הקרבות בסלוקי. "רוב הזמן נלחמנו בלילה, כשאנחנו נסתרים, ואז החלטנו לעשות הפוך על הפוך וללכת לקרב יום באופן חשוף. עשינו את זה בדרך מעניינת, שגרמה לזה שהאויב ראה אותנו, אבל גם חשף את עצמו. דרך התחבולה הזאת הצלחנו לסכל בין ארבע לשש חוליות אויב באופן מאוד מהיר, עם חיל האוויר".
אני שואל על מבצעים אחרים, מסוערבים. א' מתאר פשיטה באור יום, במחנה הפליטים בלאטה, על מחבל שעמד לבצע פיגוע. לוחמי היחידה, מחופשים לצעירים מקומיים, הגיע לעומק השטח בכלי תחבורה מקומי.
"לכל שטח המאפיינים שלו. בסוף שונה יריחו מבלאטה ששונה מג'נין. אתה לא תיכנס לקיבוץ עם פרארי, מה שבתל־אביב יהיה סביר. אז נעזרים בכלי רכב מקומיים שנטמעים", הוא מסביר.
כשמסתערבי דובדבן התקרבו ליעד, אש נפתחה. ארבעה נפצעו, שניים קשה, אחד מכדור בעצם הבריח ועורק שנפגע. מרדף התפתח. דרמה.
"ביחידות מהסוג שלנו הדרמה נשלטת", א' מצנן, "בסוף אלה לוחמים שנמצאים יום-יום בחיכוך. לא מפתיע אף אחד שפתאום יורים או נפצעים מירי. כל הרביעיה, אגב, חזרה לפעילות מבצעית".
איזו פתיחה נוראה זו הייתה לשנה הזו. שישה לוחמי אגוז נפלו ו-30 נפצעו ערב ראש השנה בקרב קשה באל-עדייסה שבלבנון. עננת יגון עמדה מעל מדינה.
זה היה קרב שסימן את ההמשך, גם לצה"ל וגם לחיזבאללה, אומר ס', מפקד אגוז. "המחירים היו מאוד קשים, אבל האויב הבין שלא באנו לשחק. התנפצנו עליו. היו שמה, ספור, 37 מחבלים הרוגים".
את המערכה בעזה, עוד כמפקד בגולני, ס' החל בפציעה. אחרי שחזר מקרב בכפר ג'וחור א-דיכ, "מחילת התרנגול", אחד הלוחמים פלט כדור מאג שפגע ברגלו, ואילץ אותו להיפרד מלוחמיו לחודש. "תסכול ברמה שאני אומר, עדיף שהיה פוגע בראש וזהו".
ואז יבוא מבצע ראשון שלו כמפקד אגוז, חילוץ גופות חמישה חטופים ממנהרה בחאן־יונס. משם יעלו צפונה, למבצעי פשיטה חשאיים שיכינו את הקרקע לתמרון בלבנון. "נכנסים שניים וחצי קילומטר ללב כפר, מוצאים מנהרה חצובה כשהקונגו עוד חם".
שתיים מהפשיטות יהיו באל-עדייסה, כפר שיכירו היטב. ובכל זאת, הקרב שיתחולל שם ערב ראש השנה לא יהיה דומה למה שפגשו קודם.
ס' רכון קדימה כשהוא מתאר. אוחז בנשק בשתי ידיים. העיניים מבריקות.
לילה קפוא, ערפל, שטח מורכב, סבך לצד בנוי. ואז, בקשר דיווח על היתקלות באחד הבתים. הוא זוכר ריצה לנקודת האירוע בתוך צרורות. פצמ"רים. ירי נ"ט. זוכר שהוא מקפיץ עוד ועוד כוחות תוך כדי.
נפגעים, חלקם בתוך המבנה, ניסיונות חילוץ, חשש לחטוף, פינוי פצועים במדרון, תוך כדי רימונים שמושלכים לעברם. לחימה ארוכה וקשה. תוך כדי מעשי גבורה.
ס' נזכר בסרן הראל אטינגר ז"ל, מפקד צוות שביקש לחסום את בריחת מחבלים. "אני יוצא", אטינגר אמר. "חכה", ביקש ס', "נכווין לעברם מסוק קרב". אלא שתנאי מזג האוויר הקשו על המסוק.
"והוא מסתכל לי בעיניים, אומר אני יוצא", ס' ממשיך, "אני אומר חכה קטנה. וכשאני מבין שאין ברירה, אטינגר ואני יוצאים באיגוף עם הצוות שלו. נכנסים ללב הקסבה. מבינים ששם אנחנו עוצרים את המחבלים. ואז אטינגר חוטף צרור. אני זוכר איך מרימים אותו חזרה. כאב גדול, ומצד שני הערכים שהיו בקרב הזה, ברמה הכי גבוהה.
"ואז מתחיל לעלות השחר, דמדומים, גשם מתחיל. ואתה אומר 'אלוהים, מה עוד אתה רוצה להביא?'".
איך מתמודדים, אני שואל. "כשאתה במוד של מפקד, יש לך מסננים. אתה לא נותן לדברים להיכנס. אתה לא חושב על אשתך, הילדים. אתה לא רואה בעיניים. אחרת תהיה לך נקודת תורפה אישית. כמפקד קרבי זה לא נכון".
אז מתי כן, אני מתעקש. "יש עת לשלום, עת למלחמה, ויש עת לעבד", ס' משיב. ואז עוצר. מסתכל על החברים. תקנו אותי אם אני טועה, אומר.
הם לא מתקנים.
בדרכון הפרטי שלהם הם החתימו בשנה וחצי האחרונות לא רק את השכנות שלנו, אלא גם הרבה סוגי תחושות. כאב. גאווה. סיפוק. געגועים. אולי אשמה. בדידות כמובן.
"אתה לבד, לבד, לבד", מתאר ז', מפקד מגלן. "יש איזה שלב שאתה מבין שהכל עליך. כשהמ"פ עומד מולך והוא איבד 15 חיילים, הוא מחפש לראות שאתה יודע לתמוך אותו, וגם להראות לו מה נכון לעשות".
הם יושבים. שלובי ידיים. דוממים. מקשיבים. יש ביניהם הבנה כזו, של כאלו שעברו דבר או שניים. ושילמו מחירים. הבנה שהולכת מעבר לשדה הקרב.
"פעם, אם היית מושיב אותנו, לא נראה לי שהיינו יכולים להקשיב אחד לשני", אומר ז'.
הם נזכרים בשיחות ביניהם בזמן מלחמה. התבדחויות. התייעצויות ברגעי משבר. למשל אחרי הקרב הקשה באל־עדייסה, שבו מפקד אגוז איבד שישה לוחמים. ז', מפקד מגלן, הרים אליו טלפון. יותר משעתיים שיחה.
"בלי שהוא דיבר איתי ידעתי באיזו סיטואציה הוא נמצא", ז' מגלה, "אמרתי, 'יש לי שקל וחצי לתת לך. תקשיב מה הולך לקרות ביחידה. מה זה אומר משבר'".
ס': "הוא אמר, 'אני זוכר מעזה איך חוויתי את המפקדים שלי, את מי שסביבי'".
ז': "בגדול אמרתי לו שצריך לדבר על זה. לומר אמת, לא משנה כמה היא קשה. לא רק מול המשפחות השכולות. תעמוד מול המפקדים, תבינו מה הטעויות, וזה קשה. קשה כשנהרגים אנשים. קשה להגיד טעיתי בהחלטה הזאת. המלצתי לו, תתחיל מהטעויות שלך. והכי חשוב, אל תוריד רגל מהגז, לא משנה מה".
בתפקידו הקודם, מפקד מגלן איבד את שרשרת הפיקוד תחתיו. מי נותן חיבוק למפקד שאיבד ארבעה מפקדי פלוגות, אני שואל. "לפעמים מספיק חייל. אני לא צריך שהוא יהיה הרמטכ"ל בשביל זה", הוא משיב
א', מפקד דובדבן: "עד 7 באוקטובר אם היה לך אירוע מחורבן, היית יכול להרים טלפון לאיזה מג"ד מ־73', להגיד 'קראתי בעבודה בפו"ם שהיה לך אירוע משברי בגדוד, ספר לי'. זה נגמר. יש דור אחר. והדור הזה חווה פי 400 מכל מפקד בצה"ל, אולי למעט דור תש"ח. ויש דברים שאי-אפשר לדבר עם האישה או ההורים. רק עם מפקד שחווה".
לפני יותר משנה, בתפקידו הקודם בגבעתי, ז' מצא את עצמו בלי שרשרת פיקוד. הוא איבד ארבעה מפקדי פלוגות, סמג"ד, את המחליפים, אבדות רבות. אני שואל איך מסבירים ללוחם שאיבד חברים שחייבים להמשיך הלאה.
"קודם אני משתדל שייצאו למשימות כדי להחזיר ביטחון. כי כשאתה חוטף, אתה מרגיש כישלון אישי. לא משנה אם זו טעות שלך או לא. קצת כמו באופניים, שאתה מחליק ולא רוצה לעלות שוב. אז אתה חייב להביא את אותו לוחם, מפקד, למצב שהוא בוטח בעצמו. ובסוף אתה נותן חיבוק. מראה שאתה איתו".
ומה קורה בחיבוק הזה?
"כל חיבוק שונה. כל אחד בשיטה אחרת. פעם אתה מסתכל בפנים של אותו אחד, אומר שהוא פעל בסדר, שאלה החיים. פעם מספר בדיחה צינית שחורה".
ומי נותן חיבוק למפקד שאיבד ארבעה מפקדי פלוגות, אני שואל. "לפעמים מספיק חייל. אני לא צריך שהוא יהיה הרמטכ"ל בשביל זה", הוא משיב ואז נזכר:
קרב עקוב מדם בחאן יונס. שני לוחמים נהרגים, תשעה נפצעים, בהם מ"פ. "אני מוצא את עצמי מחלץ אנשים", הוא מתאר, "למחרת לוחמים מבקשים לדבר איתי. אומרים שזה אישי. ואז, בחדר, אחד מתחיל לבכות, אומר, 'רק רציתי להגיד תודה. אם לא אתה, לא היינו יוצאים משם'.
"ואז אני מחליט ללכת לפלוגה, לספר מה היה. בקרב ההוא שלוש פעמים ניסיתי להיכנס לחדר שבו היו שני מחבלים. פעמיים מצאתי את עצמי עף מרימון, ורץ חזרה שלא יסתערו. ואז, באחד הרגעים, כשכולם סביבי מטפלים בפצועים או פצועים או הרוגים, אני קולט שאני לבד. ואני בא להיכנס לחדר ומבין שאני לא שורד. שזו הפעם האחרונה. ואז מישהו דופק לי על הכתף בצד ימין. עומד שם לוחם. אומר 'המפקד, אני איתך'. תשמע, סיטואציה מוזרה, לא קרה לי. ואני עומד בפתח, מסתכל עליו, לא יודע להסביר, ומקבל ביטחון. אתה מבין שאת החדר הזה אתה הולך לנצח. ובאמת, אנחנו נכנסים שנינו והורגים את המחבלים.
אז החלטתי לכנס את הפלוגה ולספר. להגיד 'חבר'ה, אני לא יודע אם הייתי מצליח להיכנס לשם אם הוא לא היה איתי. היה חשוב לכם להגיד לי תודה - אבל אני אומר גם לכם".
אני שואל מתי בכו בפעם האחרונה. מפקד דובדבן, אב לשניים, הוא היחיד שזוכר. זה קרה לפני שנה בדיוק, כשאשתו ילדה. "בוא, אל תגזים, מה זה בכי? קצת עיניים עם אדום".
לא מזמן הוא ואשתו עברו על תמונות, וגילו שאין להם מההיריון האחרון. לא היה מי שיצלם. ובכל זאת, ללידה עצמה הצליח להגיע. נלחם בג'באליה, אחר כך בא "מבצע ארנון", ובין לבין היו לו ארבעה ימים לעוד מבצע.
"כשאני הלכתי למלחמה, הילד היה בגן", ז' ממגלן אומר, "חזרתי, הילד קורא, כותב, סיים כיתה א'"
"אמרתי לאשתי 'ארבעה ימים'", הוא מרים יד, מראה עם האצבעות, "'בואי נעלה לבית חולים זיו. קחי זירוז. החלטה שלך. אני מאמין שזה ייצא. אמנם לא הוסמכתי כרופא, אבל הוכשרתי במלחמה. היא נולדה בבוקר".
חיים שבאים בזמן מלחמה ואובדן, אני מעיר. "יצאתי מקרב נוראי בג'באליה. נהרגו לי שם שישה לוחמים. היו לי כמה ימים מאוד קשים עם עצמי. ומצד שני, החיים לימדו שאתה בולע את הרוק, מפיק לקחים, מתקדם. אין ברירה, אתה לא יכול לעצור. יש לך אחריות לכל כך הרבה תחתיך, אין לשקוע בעצמך, אין להתחיל להתפלפל במחשבות. יש אנשים שיעשו פה איזו הערכה פסיכולוגית, יגידו שאנחנו משובשים. אחלה. אני חושב שראינו את החיים מזוויות שאף אדם אחר לא זכה לראות, ואנחנו יודעים להבדיל בין טוב לרע. וגם כאן, נולדה לך ילדה. נשיקה, קאט ו'מבצע ארנון'".
ואז הוא מחייך. "אני לא אשקר", אומר, "יש לך ילד במצב ניו בורן ואתה חוזר הביתה ומקבל אותו אפוי. יש בזה משהו מאוד חיובי".
"כשאני הלכתי למלחמה, הילד היה בגן", ז' ממגלן אומר, "חזרתי, הילד קורא, כותב, סיים כיתה א'".
למפקד מגלן שלושה בנים. הקטן, בן שנה וחצי, נולד קצת לפני המלחמה. בתוך יציאות של אחת לארבעה חודשים, לא זכה לראות אותו גדל. "ועדיין, יש לי חיבור אישי איתו. אני מנצל כל רגע".
הוא נזכר ברגע נדיר שבו חזר מהצבא והלך לאסוף את הקטן מהמעון. "והשכנים מסתכלים, אומרים, 'זה לא המעון של הבן שלך'".
בימים אלה, בכל אופן, אשתו של מפקד מגלן בהיריון מתקדם. ברור, בן רביעי בדרך. את הרגע שבו התבשר לא ישכח. הוא בדיוק היה באל־ח'יאם בלבנון, כשהתקבלה שיחה בטלפון האדום. אשתך מנסה להשיג אותך, נאמר לו. "אני כולי באמצע קרב, קילומטרים מהגבול, והיא, 'צריך להחליף רכב'. חשבתי נדפק האוטו... לקח לי כמה שעות לעכל".
"וכשאתה בא הביתה", מוסיף ס', אב לבן שלוש וחצי, "אתה לא יכול להעיר. למשל הילד רואה טלוויזיה. 'מה, מתי התחלנו לראות טלוויזיה בבית?' והיא: 'אל תתערב. כשתהיה פה כל בוקר, תדבר'".
אתם מתארים את הדברים בצורה מאוד מחויכת, אני אומר, אבל חלקים שלמים מהחיים מתפספסים.
"אבל יש גם חטופים, שאני חושב שאם אעשה את הפעולות הנכונות אולי בקליק אצליח להחזיר אותם", מפקד דובדבן משיב, "ויש לי גדוד שאני רוצה לדבר איתו שנייה לפני מבצע נוסף. יש לי שני ילדים, אבל 700 פקודים, ובנקודת הזמן הזאת בחיים, אני אחראי עליהם. אז אתה שם את החיים האישיים בצד. מישהו מאיתנו ישב לבירה עם החברים בחוף הים והתפנן? לא קורה".
"לא קרה לי שנה וחצי", מפקד מגלן מסכים, וגם מפקד אגוז.
זהו, מסכמים.
קודם יש דיבור על עניינים שעל סדר היום. למשל, האם צה"ל עדיין יכול להיחשב בעיניהם למוסרי בעולם? (א': "כשקורות תקלות, והן קורות, אנחנו עוצרים, מתחקרים, שואלים שאלות קשות, מטפלים משמעתית כשצריך"). או, האם הלחימה לבדה יכולה להשיב את כל החטופים? ("התשובה היא לא", ס' משיב).
ואחרי כל זה אני שואל עוד משהו: קיים סיכוי שמתישהו בעתיד מישהו מכם ישתלב במטה הכללי. מי יודע, אולי הרמטכ"ל לעתיד יושב פה. איזה גנרלים תהיו?
מפקד דובדבן: "נבין שאנחנו חיים בשכונה שאין בה שום דבר מובן מאליו, ושהאויב שלנו כל כך אידיאולוגי שאסור לנו לחשוב לרגע שבאיזשהו שלב הוא זונח את הרצון להשמיד אותנו. נבין שאסור לשכוח את הבסיס. אימונים, טכניקות, משמעת, סדר - אבל בעיקר לשמוע את האנשים למטה".
שני חבריו מסכימים. "יש הרבה ניסיון ושכל למטה. בסוף, מה שמנצח זה הרוח והמקצועיות של האנשים", אומר מפקד אגוז.
מפקד מגלן: "אולי בדומה לדור מלחמת יום הכיפורים, דור המג"דים הנוכחי לא סומך על אף אחד במובן החיובי. למדתי שיש הערכות מודיעין, אבל שצריך לדמיין כל הזמן את מה שאף אחד לא מאמין שיקרה. ולא רק לדמיין, אתה צריך להכין את עצמך. זו שריטה מ־7 באוקטובר.
"חוץ מזה, תמיד תרצה עוד נשק, עוד אימון, אבל בסוף יש את התוצאה הרצויה, ולא מעניין מה היה או לא היה. היו לי קרבות עם עשרה טנקים, והיו בלי. עם מה שיש לך אתה צריך לנצח. אתה לא יכול לספר סיפורים".
