לא יצאה הודעת "הותר לפרסום" עם שמו, ומודיעי הנפגעים של צה"ל לא נקשו על דלתם של בני משפחתו של דוד ליבי הי"ד. צעיר בן 19, שנהרג ממטען גחון שהניחו מחבלי חמאס מתחת לכלי ההנדסי שעליו עבד בג'באליה, ולא יזכה ללוויה צבאית או למעטפת מלאת החמלה והסיוע הכלכלי שראויים לה מי שנפלו על מדים, בהגנתה של המדינה. את העיוות המוסרי הזה חייבים לתקן. למרות שסיכן את חייו ויצא אל מעבר לגבולות המדינה, תחת סיכון ודאי – חייו לא שווים לחיי חבריו בעומק האויב. הוא עשה את אותו התפקיד שמפעילי דחפורי ה-D9 של חיל ההנדסה הקרבית עושים, כתף לצד כתף עם פועלי הקבלן שצה"ל שוכר, ומוציא את אחריותו כלפיהם ל"מיקור חוץ". למחרת נפילתו, כבר הביא הקבלן פועל אחר.
בצל המערכה המתמשכת בעזה ובלבנון, אנו עדים למציאות מורכבת שבה קו החזית מיטשטש. לצד לוחמי צה"ל, פועלים בשליחות המדינה אזרחים – טכנאים, מהנדסים, קבלנים ותומכי לחימה – בלב השטח העוין
בצל המערכה המתמשכת בעזה ובלבנון, אנו עדים למציאות מורכבת שבה קו החזית מיטשטש. לצד לוחמי צה"ל, פועלים בשליחות המדינה אזרחים – טכנאים, מהנדסים, קבלנים ותומכי לחימה – בלב השטח העוין. הם נושאים בנטל סיכון דומה, לעיתים אף גבוה יותר, לזה של חיילים במדים, ולא אחת גם נדרשים ללבוש מדי זית כדי שלא יזוהו בטעות כאויב. אך במותם, הם זוכים להכרה שונה, מצמצמת, כ"חללי פעולות איבה" ולא כ"חללי צה"ל ומערכות הביטחון".
ההגדרה הקיימת נועדה להבחין בין פגיעה במסגרת לחימה צבאית מסודרת לבין פגיעה אזרחית מטרור, אך המציאות המבצעית היום שונה בתכלית. אזרחים אלה, שנשלחים למשימות קריטיות בלב שטח אויב – אם לצורך תחזוקת ציוד לחימה או תמיכה טכנית בכוחות – הם חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי. הם עובדים תחת אש, חשופים לאותם סיכונים, ומוכנים להקריב את חייהם למען ביטחון המדינה, בדיוק כמו חייל קרבי.
בני משפחתו של דוד סיפרו כי רצה כל כך להתגייס לצה"ל, אך לא יכול היה בשל פרופיל רפואי נמוך. כמפעיל כלי הנדסה מנוסה, הוא התעקש לסייע בהשמדת תשתיות טרור בעומק קן הטרור העזתי – והתייצב שם כעובד קבלן.
לא ייתכן כי מדינת ישראל וצה"ל יכירו בו כנרצח "פעולת איבה" כמו אזרח תמים שנפגע בבית קפה בתל-אביב. את מותו, כמו אחרים שמסרו חייהם לפניו ועלולים להיפגע בעתיד, מצא הבחור הצעיר והמוכשר תוך כדי ביצוע משימה ביטחונית שצה"ל הטיל עליו בשירות הגנת המדינה. ליבי היה חלק מהמערך הלוחם, גם אם לא נשא דרגות. זו לא בעיה טכנית, זו בעיה מוסרית עמוקה. זה לא "עוד אזרח", זה עובד קבלן שפועל מטעם הצבא, ללא הזכויות והמחויבות שצה"ל לוקח על עצמו כלפי חייליו.
בשנת 2011, השר לשעבר אורי אורבך ז"ל כתב את הסיפור הקצר "לא יזכור" שמסתיים במשפט סיכום: "אישה אחת מתה. בצהריים כבר שלחו עובדת אחרת שתנקה במקומה. עכשיו נקי והכול בסדר". האם זו המורשת שברצוננו להשאיר למי שמסרו את נפשם למעננו?
ההכרה בחללי צה"ל אינה רק עניין של תגמולים והטבות עודפות לאלו שמקבלים זַכָּאֵי הביטוח הלאומי, אלא בראש ובראשונה הצהרה ערכית ולאומית
ההכרה בחללי צה"ל אינה רק עניין של תגמולים והטבות עודפות לאלו שמקבלים זַכָּאֵי הביטוח הלאומי, אלא בראש ובראשונה הצהרה ערכית ולאומית. היא מייצגת את הכבוד, ההערכה והשייכות שמדינת ישראל חשה כלפי מי שהקריבו את חייהם או היו שייכים למערכת הביטחון בזמן מותם. כאשר אנו מכנים אזרחים אלה "חללי פעולות איבה", אנו ממעיטים בחשיבות תפקידם המבצעי ומפקיעים מהם, וממשפחותיהם, חלק מהכבוד הממלכתי וההנצחה הראויה. הפער הזה, בין הלוחם במדים לעובד הקבלן, הוא פער מדמם.
כחברה מוסרית וערכית עלינו לקבוע קריטריונים ברורים להכרה באזרחים שנפגעו במילוי תפקיד ביטחוני מבצעי, מעבר לקווי האויב או במסגרת פעילות חיונית ישירה למערכת הביטחון, במקום שיש בו סיכון חיים ממשי, ולכבד אותם כ"חללי צה"ל וכוחות הביטחון". כמובן שנדרש להבחין בין פעילות כזו לבין עבודה במתקן עורפי שאינו ברמת סיכון גבוהה.
ועידת החינוךצילום: יאיר שגיאזהו לא רק צעד של צדק כלפי משפחות שכולות, אלא גם ביטוי להבנה מעמיקה יותר של שדה הקרב המודרני, שבו גבולות בין לוחמים במדים לאזרחים הפועלים תחת סיכון – הולכים ומיטשטשים. ההכרה הזו היא חוב מוסרי שלנו כלפיהם וכלפי משפחותיהם.
