משהו אחד תפס את העין בהודעת לשכת ראש הממשלה לביקורות נגד הצבת רמקולים ברצועת עזה תוך כדי סיכון החיילים - נתניהו הורה על הפעולה הזו "לטובת נאום היסטורי". המילים "נאום היסטורי". תפסו את תשומת ליבי יותר מהרגיל. כשמדברים על "נאום היסטורי", מצפים למנהיג שברגע מכריע מרים עם שלם, פותח דלתות חדשות או מתווה דרך לעתיד. אלא שאצל נתניהו, המונח הזה קיבל טוויסט כמעט סאטירי: אתמול (שישי), בעיצומה של מלחמה ובזמן שחיילים נלחמים בעזה, הוא הורה להציב רמקולים שיקראו לחיילים לעזוב לרגע את המלחמה כדי שהעם העזתי ישמע את הנאום ההיסטורי שלו - אבל לא לעם, לא לאחדות, אלא לעצמו.
נתניהו רוצה לדבר לעם העזתי לפני שהוא רוצה לדבר לעם ישראל. נתניהו רוצה לדבר לאויב לפני שהוא רוצה לדבר עם החטופים. נתניהו רוצה לדבר עם עצמו.
האירוניה המשוגעת היא בדיוק כאן: מי שרצה להיות במרכז ההיסטוריה, מוצא את עצמו במרכז הבדידות. מול אולם מתרוקן, מול עם מפולג
וכאילו כדי להעמיק את האירוניה, כשהוא עלה לנאום באו"ם, עשרות משלחות פשוט קמו ויצאו מהאולם. מה שהוצג כ"נאום היסטורי" קיבל בפועל מחווה של התעלמות. במובנים רבים, המראה של שורות כסאות מתרוקנות היה הרבה יותר עוצמתי מכל משפט שנאמר מהדוכן. אולי הוא היה צריך להציב את הרמקולים בעצרת הכללית של האו"ם ולא בעזה.
יש מי שטוענים שהיציאה מהאולם לא הייתה רק נגד נתניהו אלא נגד מדינת ישראל כולה. אני חושבת שזה טיעון מסוכן ובעיקר לא נכון. נתניהו איננו מדינת ישראל, הוא לא לואי ה-14 שאמר "אני המדינה". ישראל היא העם, החברה, החיילים והמשפחות. מי שמוביל אותנו ברגע זה הוא ראש ממשלה שממקם את טובתו האישית ואת מורשתו הפוליטית מעל הצורך הדחוף ביותר - להחזיר את החטופים, להפסיק את הדם, לאחד את החברה.
במקום להיכנס כולנו "מתחת לאלונקה", נוצר עוד שסע
הסיפור של הרמקולים מחדד את זה אפילו יותר. במקום לחפש דרכים לאחד את החיילים, זה גרר ויכוחים פוליטיים בחזית. במקום להיכנס כולנו "מתחת לאלונקה", נוצר עוד שסע, עוד מחלוקת. במקום להעניק לחיילים שקט, עוצמה ותמיכה, הם הוזמנו לשמש כקהל נאמן בהצגה פוליטית.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיהמסר ברור: נתניהו לא חותר להיסטוריה שתיכתב בדם ובמאבק לצד אזרחיו, אלא להיסטוריה שתיכתב בנאום מתוקשר, בתמונה מהאולם, במשפט שנכנס לכותרות. וכשזהו סדר העדיפויות, גם המאמץ הבינלאומי וגם החזית הפנימית נפגעים.
בסוף, האירוניה המשוגעת היא בדיוק כאן: מי שרצה להיות במרכז ההיסטוריה, מוצא את עצמו במרכז הבדידות. מול אולם מתרוקן, מול עם מפולג, מול חיילים שזקוקים לאחדות ולא להופעה. אולי זה יהיה הלקח האמיתי של "הנאום ההיסטורי" הזה - שהוא הראה עד כמה אנחנו זקוקים למנהיגות אחרת, כזו שמדברת פחות ומחברת יותר.
