"המשפט הראשון שנאמר לנו: 'מצטערים להודיע לך אבל אלון נהרג בפעילות מבצעית". כך סיפר אמש (ראשון) יונתן שמריז, אחיו של אלון שמריז שנורה למוות בשוגג על-ידי כוחות צה"ל ברצועת עזה. "סיפרתי את הסיפור של אלון מאות פעמים", אמר יונתן באירוע "מנציחים ביחד", שבו שיתף בסיפורו של אחיו.
פרויקט "מנציחים ביחד", לקראת יום הזיכרון
לדבריו, "זה לא נהיה יותר קל. הכי קשה זה כשאני מעביר את המפגשים עם אנשים שאני מכיר – המשפחה, חברים מכפר עזה. במקומות זרים אני יכול ללחוץ על כפתור ניתוק רגשי, ואז זה קלי קלות".
לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, יצאה תנועת "קומו" ביוזמה חדשה ומרגשת לזכר הנרצחים והנופלים ב-7 באוקטובר ובמהלך מלחמת חרבות ברזל. במסגרת הפרויקט, שנקרא "מנציחים ביחד", ייפתחו מאות בתים של משפחות שכולות מכל רחבי הארץ לציבור הרחב, במפגשי זיכרון אישיים ומרגשים.
יונתן החל את הסיפור בילדותו, לצד אלון ולצד אחיהם הנוסף עידו. "גדלנו כולנו יחד באותו חדר עם מיטת קומותיים. היינו בלתי ניתנים להפרדה, כל הזמן בחוץ, עושים הכול יחד", סיפר. אלון אהב משחקי ספורט, והאחים שמריז אהדו את מכבי תל אביב. השנים עברו והקשר בין השלושה נשאר הדוק. למשפחתם היה עסק לאריזות בקיבוץ סעד, והם ניהלו יחד פאב בקיבוץ כפר עזה. "ראיתי את החיים שלי ככה 50 שנה קדימה", שיתף יונתן.
החיים בקיבוץ החלו להשתנות כשהתחיל ירי הרקטות הראשון ב-2001. אז לא הייתה כיפת ברזל, והאזעקות הגיעו אחרי נפילת הרקטות. ב-2004, בזמן אימון כדורסל, יונתן הרגיש שהמוות נמצא מול עיניו, כשחווה מתקפת רקטות משמעותית על העוטף. "זה משהו שנשאר איתך", הוא סיפר.
המציאות של האזעקות וסבבי הלחימה החוזרים גרמה לו לחוש תסכול. הוא התגייס לצבא, שירת בגזרת עזה, ואחרי השחרור הקים עם חברים את ארגון "דור הקסאמים", כדי להעלות את המודעות לאזעקות, כ"בעיה לאומית". "נכשלנו כישלון חרוץ. אף אחד לא התעניין בזה", אמר.
החיים כמשפחה המשיכו להתנהל כרגיל, יונתן, עידו ואלון נותרו בלתי נפרדים. "רציתי את החיים שלי כמו שהם". בבוקר 7 באוקטובר 2023, הכול התהפך. "נטלי העירה אותי ב-06:30 בבוקר. שמעתי אזעקות ופיצוצים דרך הטלפון. עידו שלח הודעה להקפיץ כיתת כוננות. לא הבנו את גודל האירוע".
בסרטון שנשלח בקבוצת הוואטסאפ נראו טנדרים נכנסים לשער הקיבוץ. "הבנתי שאחי נלחם עכשיו", שיתף. יונתן אסף סכינים מהמטבח ואת עוגת יום ההולדת של בתו יהלי, שנולדה בדיוק שנתיים קודם. "זה אמור היה להיות יום הולדת". הם הסתגרו בממ"ד, ניסו לשמור על שגרה בשביל יהלי, תוך שהם שומעים ירי, זעקות לעזרה ומקבלים הודעות איומות מחברים מהקיבוץ.
"בשעה 10:00 אלון שלח לי הודעה: 'יונתן, נכנסים אליי מחבלים לדירה'. הבנתי שזה הסוף. כתבתי לו שאני אוהב אותו ושהוא חזק. הוא שלח אימוג'י של לב וזהו". יונתן נלחם עם עצמו כדי להישאר רגוע מול בתו, והם שהו 20 שעות בממ"ד, בלי אוכל ומים. בלילה צה"ל הגיע לפנותם. תחילה הם חששו שהמחבלים יתחזו לחיילים אך אחר כך התגברו על הפחד. ביציאה מהקיבוץ, ראו מראות זוועה. הקיבוץ היה מלא גופות, חיילים והרס מוחלט. "ב-03:00 בלילה הגענו למרכז, לקיבוץ שפיים, וחיכינו לבשורה", סיפר.
תחילה, בני המשפחה סברו כי אלון נהרג, אך שבועיים אחרי הטבח הם התבשרו "אלון בחיים - חטוף". לדברי יונתן, "זה היה אחד הימים הכי שמחים בחיים שלי. ידעתי שהוא ייתן 200 אחוז ויצא משם". יונתן סירב לעסוק בהסברה. כל מה שרצה זה להחזיר את אחיו, אבל בדצמבר 2023, כשהוא רוחץ את בתו יהלי, יונתן קיבל את הטלפון מאימו "הקצינות בדרך". כשהגיעו לבשר את הבשורה קצינה, רופא ושוטר, הוא הבין. "המשפט הראשון שנאמר לנו היה 'מצטערים להודיע לכם אבל אלון נהרג בפעילות מבצעית'. ראיתי שחור בעיניים".
תחקיר צה"ל שפך אור על התקרית שבה נהרג אלון, שניסה להיחלץ עם יותם חיים וסאמר טלאלקה. "את תחושת ההחמצה אי-אפשר להסביר במילים". בשלב מאוחר יותר, סיפרה אחת החטופות כי הייתה עם אלון בשבי: "הוא הרגיע את כולם, היה ציני, שיחק קלפים, שר שירים".
שלושה שבועות לאחר מותו של אלון, נולד ליונתן בן - לביא. "הסתכלתי עליו ועל יהלי ואמרתי לעצמי – איפה טעיתי? מה אני יכול לעשות כדי שהם לא יחוו את מה שאני חוויתי?".
מתוך הכאב צמח לו רעיון. יונתן הקים עמותה על שמו של אלון – עמותת "קומו", שבה נולד גם פרויקט "מנציחים ביחד". יונתן סיפר כי "במקביל, אתמול נפתחה תערוכה בבית עמיעד ביפו – תערוכה של יצירות אומנות בהשפעת הכאב". יונתן בחר לסיים את סיפורו בדברים הללו: "חשוב לי שיבינו - אין דבר שממלא אותי יותר מלספר על אלון, ולהפוך את הזיכרון האישי שלי לזיכרון לאומי. זה התיקון שאנחנו חייבים לעצמנו".
