יאיר הורן, שהוחזק כחטוף בעזה כמעט 500 ימים, סיפר לי שמשפחתו מתקשה לחזור לשגרה. הם מתכנסים סביב האסאדו הארגנטינאי המסורתי שלהם, אבל בוכים תוך כדי אכילה. הם לא יכולים להפסיק לחשוב על אחיו, איתן, שעדיין חטוף, רעב, אי־שם מתחת לאדמה בעזה.
הרעבה של בני אדם נועדה לשלול מהם את אנושיותם. יאיר מספר שאיבד 30 קילוגרמים ממשקלו, כשחוטפיו האכילו אותו בשאריות בזמן שהם עצמם סעדו ארוחות מלאות של עוף ואורז. לדבריו, המנהרות מלאות אוכל.
יש סיבה לכך שכל הדתות הגדולות מצוות להאכיל את הרעבים. זה מה שאני שומע סביב שולחן הפסח עם ידידיי היהודים, המזמינים כל רעב לבוא ולאכול. זה מה שאני מכיר מספר מתי: “כי רעב הייתי ותאכילוני”. זה גם מה שאנו לומדים מן החדית’ של האימאם אחמד: “הטובים שבכם הם אלו המאכילים אחרים”.
בארגון World Central Kitchen, ארגון הסיוע הבינלאומי שייסדתי, ראיתי את האמת הזו בכל רחבי העולם – אחרי אסונות טבע ואסונות מעשה ידי אדם. במצבים הגרועים ביותר, האנושיות היפה ביותר מתגלה. גם בישראל בישלנו וחילקנו יותר משני מיליון ארוחות, ראינו את האנושיות במיטבה – אנשים שמאכילים זרים המתחבאים מפני טילים של חיזבאללה ואיראן, מאכילים משפחות, קשישים וחולים. בונים מחדש קהילה – צלחת אחר צלחת.
במטבחים שלנו בעזה, שבהם ביקרתי בשבוע שעבר, אפשר לראות את אותו הדבר. פלסטינים מאכילים זרים – צעירים, חולים, קשישים – ובונים מחדש קהילה, צלחת אחר צלחת. הם האנושיות במיטבה, והם פועלים בתנאים הגרועים ביותר.
הפלסטינים הללו זקוקים לתמיכתנו. במטבחים שלנו בדיר אל־בלח אפשר לראות את הצעירים המנהיגים את הצוותים שלנו: קולינריה, עבודה קהילתית, שרשרת אספקה והפצה. אלה המנהיגים שכל אחד היה רוצה לראות בעזה – מקצועיים, אחראיים, דואגים לקהילתם.
יש אנשים שאומרים שאין רעב בעזה, שהכול תעמולה או שקרים. הרעב אולי בלתי נראה, אבל לא האנשים הנואשים. כי כמה רעב צריך להיות אדם כדי לסכן את חייו בחיפוש אחר אוכל?
יש אנשים שאומרים שאין רעב בעזה, שהכול תעמולה או שקרים. הרעב אולי בלתי נראה, אבל לא האנשים הנואשים. כי כמה רעב צריך להיות אדם כדי לסכן את חייו בחיפוש אחר אוכל? הרי לפי שלוש הדתות עלינו להאכיל את הרעבים, ולא נטען שעליהם להוכיח שהם גוועים ברעב. והרעב בעזה היה חמור עוד לפני הסגר המלא על אוכל וסיוע במארס. לאחר הסגר, הייאוש הפך לאנרכיה. בשבועות האחרונים יש סימנים ברורים לכך שזרימת משאיות הסיוע משתפרת, אך הדרך עוד ארוכה מאוד. חודשי תת־תזונה דורשים חודשים של אוכל כדי להחלים.
לכן, יש לנו תוכנית לבשל ולחלק מיליון ארוחות חמות ביום. בשונה ממזון יבש כמו שקי קמח, ארוחות חמות אינן שימושיות לבוזזים - משום שקשה למכור אותן מחדש. מעבר לכך, אם אתה חי באוהל בלי דלק או מים נקיים, תמיד עדיפה ארוחה חמה על פני שק אורז יבש.
בכיתי כששמעתי משפחות מקיבוצים מדברות על מה שעבר עליהן ב־7 באוקטובר. בכיתי כששמעתי עזתים מספרים על אובדן משפחות שלמות. איש לא צריך לסבול יגון כה מוחץ או לחיות בפחד מפני טבח. הסבל גדול משני הצדדים - בשני הצדדים כולם מתאבלים, או מכירים מישהו שמתאבל. גם אנחנו בארגון World Central Kitchen עדיין מתאבלים על אובדן שבעת חברינו שנהרגו בתקיפה אווירית ישראלית בשנה שעברה.
איש אינו מנצח בתחרות של סבל. השלום בצפון אירלנד, כמו השלום בחבל הבאסקים, הגיע רק כאשר מנהיגים הסכימו להפסיק לצבור נקודות ולהתחיל לראות את האנושיות שמולם. אני יודע שכשסובלים, כמעט אין מקום לדאוג לאחרים - אבל כפי שאמר אלי ויזל הגדול: “ההיפך מאהבה איננו שנאה, אלא אדישות. ההיפך מאמונה איננו כפירה, אלא אדישות. וההיפך מחיים איננו מוות, אלא אדישות”.
הגיע הזמן לשים קץ לאדישות. הגיע הזמן לתת עדיפות להחזרת חטופים כמו איתן הורן. הגיע הזמן לתמוך בגילויי אנושיות במיטבה בעזה – לא רק לשנוא את הגרוע שבה. ההאכלה של האחר היא סימן של עוצמה, לא של חולשה. היא סימן לכך שאנו האנושיות במיטבה – גם בתוך הגרוע שבמצבים.
שף חוזה אנדרס הוא מייסד הארגון World Central Kitchen
