סיפורו של חבר הכנסת החרדי יגאל גואטה מש"ס שנזרק אחר כבוד מהמפלגה לאחר שהשתתף בחתונת אחיינו הלהט"ב מספרת את עקרון המסורתיות הישראלית בצורה די מדוייקת. בספרו "שפה לנאמנים" מנסח ד"ר מאיר בוזגלו את עקרונות היסוד של הזרם המסורתי בישראל. הוא מצביע שם על עקרון הנאמנות של היהודי המסורתי שמחייב אותו להמשיך להחזיק את מה שהחזיקו בבית של אבא ואמא.
הנאמנות תהיה למנהגים, מאכלים, ציון חגי ישראל, ציונות טבעית ותפילות בבית הכנסת. ככלל, המסורתי תופס את היהדות שלו כהמשך ישיר לסיפור משפחתי וקהילתי, שורשי ועתיק. המסורתיות מציעה לחברה הישראלית נוסחה שבורחת מהדיכוטומיה המוכרת של דתי-חילוני ומאפשרת שלא לבחור. אני יכול ללכת לבית כנסת בליל שבת, לחזור הביתה לעשות קידוש ומייד אחר כך להדליק טלויזיה ולצפות במשחק השבת. המסורתיות יודעת להושיב סביב השולחן המשפחתי את האח החרדי עם האחיין הלהט"ב. יגאל גואטה לא יכל שלא להשתתף בחתונת האחיין שלו כי הוא חלק מהמשפחה ובמסורתיות משפחה זה לפני הכל, ולא זורקים אף אחד מהבית.
המתח החרדי-חילוני הוא אנטיתזה למסורתיות הזו, ומי שנמצא בתוך הקונפליקט הזה נאלץ כל הזמן לבחור צד. היסטורית, החרדיות נולדה מתוך הדילמה הגדולה של "מי בפנים ומי בחוץ?". קהילות ומשפחות באירופה התפרקו כי הקהילה החרדית שזה עתה קמה הכריזה שמי שלא מחוייב להלכה היהודית במלואה ולציות לרבנים, אין מקומו בקהילה. ההוגים הציוניים והחילוניות הטרייה גם הן הכריזו שאין לדתיות מקום אצלה והיהודי החדש ייבנה את עצמו דרך שלילת הגלות, שלילת ההלכה ושלילת הרבנים.
מאה שנים עברו ואנו עדיין מתמודדים עם קרע בלתי נתפס בין החילוניות לדתיות בישראל. הקרע הזה הוא לאו דווקא בין דתיים לחילונים אלא בין אלו שרוצים מדינה יהודית עם מערכת הפעלה דמוקרטית לבין אלו שרוצים מדינה דמוקרטית עם זיקה תרבותית ליהדות. החרדים כמובן נמצאים בצד המובהק של מדינה יהודית, אם כי בשונה מהדתיים הלאומיים הם אינם מקדמים תיאולוגיה של מדינה קדושה שמהווה הגשמה של החזונות משיחית ונבואית.
חרדיות מתחדשת
החרדיות המתחדשת, שמעוניינת להשתלב במדינה והחברה בישראל במידה כזו או אחרת, מייצגת כיום על פי החוקרים כ40% מהאוכלוסיה החרדית. כמו בכל מגזר, פלח האוכלוסיה הזה מציג רצף שנע בין השתלבות תעסוקתית שהיא יותר מקובלת חברתית לבין השתלבות מליאה בתחומי חינוך, תרבות, ממלכתיות ובטחון. האתגר המשמעותי של תת המגזר הזה הוא ההתקפות הדו כיווניות שהוא סופג הן מהחרדים שרואים בו איום על הקהילה וסדריה, והן מהחילונים שלא מבינים למה הוא יושב על הגדר ולא משתלב עד הסוף כולל לימודי ליב"ה מלאים, גיוס וממלכתיות. האוכלוסיה הזו לא מעוניינת לעזוב את החברה החרדית וחפצה לנסח חרדיות חדשה שמצד אחד נאמנה להלכה ולרבנים, ומצד שני פוגשת את המציאות הנוכחית ומכירה בה.
הנוסחה המסורתית והדתית לאומית שבה כבר לא שואלים אותך "האם אתה דתי?" אלא "באיזו מידה אתה דתי?" מחלחלת אט אט לחברה החרדית. קהילות שלמות בירושלים, בית שמש ופתח תקווה מנסחות מחדש בתקופה זו את שאלת השתייכותם לחרדיות מחד ולחברה הישראלית מאידך. התשובות שיינתנו לא יהיו חד משמעיות ובוודאי לא אחידות. אך חשוב מאוד להאזין לצלילי המנגינות והניסוחים הללו ולהבין שיש כאן תופעה שלא ניתן להתעלם ממנה של הפרטת המונוליט החרדי המאיים לכלל גוונים רבים של חרדיות ושל הרצף החרדי המתהווה.
הקולות המתונים הללו, במידה שהם יקבלו מהחברה הישראלית את החיבוק והתמיכה שהם כה זקוקים להם, עתידים בשנים הקרובות להשפיע רבות על הפוליטיקה וההנהגה החרדית ובהתאם על כלל המדינה. כבר כיום צעירים חרדים רבים שמחפשים את עצמם מוצאים פתרונות ביניים בחינוך, במנהיגות, בקהילות, בתעסוקה ובצבא. מספר החרדים בזירות הללו גדל דרמטית בשנים אלו, ובבוא היום הם אלו שיעצבו מחדש את החרדיות וערכיה.
נחמיה שטיינברגרבמובן זה, החרדי החדש מאמץ אל ליבו את הדגם של הזרם המסורתי שמתעקש בגבורה להיות נאמן למשפחה ולקהילה. החרדי החדש לא מעוניין להילחם בחרדיות המיינסטרימית ולא מעוניין לאתגר אותה מבחוץ. הוא מעוניין לגוון אותה מבפנים ולהציע פרשנויות מורכבות לשאלת "מיהו חרדי?".
ארשה לעצמי להתנבאות שהרצף החרדי הזה עתיד להשפיע רבות על המתח היהודי-דמוקרטי ומתוך תפיסת הרצף החרדי יצמחו פתרונות מגוונים ומתונים.
הרב נחמיה שטיינברגר הוא מנהל, מרצה ומומחה לשילוב החברה החרדית בישראל בתחומי חינוך, תעסוקה, צבא וזהות יהודית. מכהן כמנהל בכיר לתוכניות ומענקים בקרן מיימונידיס
