הליכה למילואים אינה נוחה אף פעם, בוודאי לא בסבב הרביעי או החמישי מאז 7 באוקטובר. זה נהיה קשה יותר ויותר. מערך המילואים נמתח מכיוונים רבים, והשאלה החוזרת היא כמה עוד ניתן למתוח את החבל הזה, או שמא הוא עלול להיקרע. נדמה שלאחרונה התלכדו מספר גדול של אתגרים מורכבים שהשילוב שלהם בו זמנית מסכן ממשית את המערך.
אין צורך להכביר במילים לגבי הקושי של כל חייל להתגייס לשירות של 70 יום פעם נוספת. המשפחות כבר עייפות מלהתארגן ליציאת הבעל להילחם, מהפגיעה בזוגיות ובמסגרת המשפחתית ומהחרדה. וישנו הקושי של המעסיקים להעסיק את מי שיוצא לתקופות ארוכות והקושי של המילואימניקים להתקבל לעבודה מלכתחילה אם רק יצהירו שבעוד חודש הם עומדים להעדר חודשיים. וגם הסטודנטים שוב מפסידים סמסטר נוסף או שנה שלמה. כולם בלחץ.
המילואימניקים מגיעים בעיקר בגלל החברים. זה נכון גם היום, אבל החבר'ה הולכים ומתעייפים, ואחוזי ההתייצבות הולכים ויורדים וכבר מגיעים לכדי 70% ואף פחות. למג"דים קשה לדרוש מאלה המתקשים לבוא פעם נוספת אחרי ששירתו כבר מאות ימים. בצר להם הם בודקים ביחידות מקבילות ואף מפרסמים ברשתות החברתיות "קול קורא" למחליפים לחיילים החסרים.
צה"ל נמצא עדיין תחת צו 8, ולכן מי שמעוניין ומתנדב יכול לשרת כמה שרק ירצה. זה נוח לכאלה שנפלטו מהלימודים או שהם חסרי עבודה, ומכיוון שהם מתוגמלים יפה הן בהחזרי הביטוח הלאומי והן בהטבות השונות שמערך המילואים מקבל - ובצדק - הם משרתים מאות ימים. אלה, הנקראים בפי רבים "שכירי חרב", עוברים בין יחידות ובכך פותרים למג"דים את החוסר בחיילים. אחוזי הגיוס "האמיתיים" מתוך הגדוד הם לפיכך נמוכים עוד יותר מההתייצבות של הגדוד בפועל, ומגיעים ל-60% ואולי אף 50% מהמצבה האורגנית. בצד הפגיעה בערכים עקב תופעה רחבה זו, יש בכך גם פגיעה קשה באורגניות של היחידות ובמשפחתיות הכל כך חשובה. אלו סממנים של צבא מקצועי ולא צבא העם כפי שאנו מעדיפים. את הנזק המצטבר נראה בעתיד.
המילואימניקים משתגעים מכך שהם ממשיכים להיות לבד מתחת לאלונקה. בלתי נסבל לראות שר בממשלה רוקד לצלילי המילים "נמות ולא נתגייס". חיילי המילואים מתקשים להבין מדוע לאחר שנשלחו 10,000 צווים ורק 177 התגייסו, הארץ לא רועדת ושום דבר אמיתי לא באמת נעשה על מנת לגייס את כל אלה שקיבלו צו. רבים שואלים מדוע בכלל צריך חוק גיוס שיפטור משירות חלק או את כל החרדים, ומדוע שכולם לא יצטרפו למעגל הנושאים בנטל. ולכך גם אפשר להוסיף שוועדת החוץ והביטחון לא מאשרת את הארכת שירות החובה, מכיוון שהוא כרוך בחוק הגיוס, ואת גרירת הרגליים של הצבא במיצוי כל פוטנציאל משרתי המילואים.
לא מעט אנשי מילואים לא מבינים את התוחלת שבלחימה בעזה ומהן באמת מטרות הלחימה (הצבאיות והפוליטיות), וחלקם אף לא מבין מדוע לא משחררים את החטופים ואף מסכנים אותם
חיילי המילואים התגייסו ב-7 באוקטובר בהמוניהם. 120% ואולי יותר. הראשונים ירדו להילחם בקיבוצים ובמושבים שבעוטף עזה. אנשים התקוטטו על מקומות במטוסים שבאו מחו"ל, ואף אחד לא עשה חשבון ולא שאל. הכל היה ברור ומובן. כולם ביחד. בלכידות בהגנת המדינה. אבל מאז גם זה נשחק. לא מעט אנשי מילואים לא מבינים את התוחלת שבלחימה בעזה ומהן באמת מטרות הלחימה (הצבאיות והפוליטיות), וחלקם אף לא מבין מדוע לא משחררים את החטופים ואף מסכנים אותם. על אף שבדרך כלל אנשי המילואים יודעים להפריד היטב בין העמדות הפוליטיות שלהם לבין השירות המשותף עם כאלה שחושבים אחרת, המתח הפוליטי העצום הקיים היום בחברה מחלחל לצערנו גם לתוך היחידות. יש כאלה ששואלים שאלות קשות, יש כאלה שפותרים זאת על ידי אי התייצבות אפורה, ויש כאלה שכותבים מכתבים המזעזעים את הפיקוד הבכיר בצה"ל שמשקיע אנרגיה רבה בניסיון להכיל את האירוע, שהוא בעצמו בכלל פוליטי ולא מוכוון אל עבר הצבא או המטה הכללי. חדירה של פוליטיקה לצבא היא בעלת השפעה משמעותית על מערך המילואים, ותגובת צה"ל צריכה להתחשב לא רק ב"כאן ועכשיו" אלא במשמעות למערך המילואים שנים קדימה וליחסים בין אנשי המילואים לאנשי הקבע בפיקוד העליון, שבעצמם לא היו אף פעם במילואים ולא ממש מבינים את המערך.
ובתוך מהומה גדולה זו אנחנו נחשפים לצערנו להתנהגות לא ראויה וחוסר משמעת של יחידות מילואים, נושא שהטיפול בו הוא קריטי. המפקדים מאוד מתקשים לטפל ביד קשה באלה שסרחו, לאור זאת שהם התנדבו ושירתו מאות ימים ועליהם מושתת כיום הביטחון הלאומי.
למרות שהבעיה בעיקרה איננה פנים צבאית, הקצינים הבכירים של צה"ל והרמטכ"ל בראשם, רצים מדליפה לדליפה ומנסים לסתום אותה בתקווה שהלחץ על הסכר ירד בסופו של יום והוא לא יתמוטט
הקשיים והאתגרים עצומים. המשבר ממש דופק בדלת, וזה איננו רק משבר מקומי. זה משבר שישפיע על מערך המילואים בעשרות השנים הבאות. ניתן לדמות את האירוע לסכר שמתחיל להתבקע, פה ושם כבר יש דליפות של מים. הפיתרון בעיקרו בידי הממשלה ושר הביטחון, ואלה שלא מבינים את גודל הבעיה הקיימת או שאין להם עניין לעסוק בו מוסיפים עומס על הסכר. ולמרות שהבעיה בעיקרה איננה פנים צבאית, הקצינים הבכירים של צה"ל והרמטכ"ל בראשם, רצים מדליפה לדליפה ומנסים לסתום אותה בתקווה שהלחץ על הסכר ירד בסופו של יום והוא לא יתמוטט.
ימים יגידו, אבל להשאיר את הבעיה כמו שהיא מבלי לטפל בבעיות השורש אי אפשר.
תא"ל (מיל.) ד"ר אריאל היימן הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר קצין המילואים הראשי הראשון
