אפשר לחשוב על הרבה דברים שחסרים בישראל. כנראה שהרוב לא היו מתנגדים למשל למעט שקט עם שגרה שבה אפשר לתכנן חופשת קיץ ולדעת שהיא באמת תקרה, או סתם ללכת לישון מבלי לחשוש מאזעקה. אבל אם יש משהו שבהחלט לא חסר, הוא רגש. כולנו חיים כבר יותר משנתיים את המציאות הזו, שבה עמודי העיתון לפעמים קצרים מלהכיל את סיפורי הנופלים, אסון רודף אסון והחיים מתחרים עם תרחישי בלהות שהתסריטאים הכי פרועים היו פוסלים על חוסר אמינות.
כשזה המצב, האינסטינקט, כמובן, הוא להזדהות. זה המעט שאפשר לעשות. לייק או שיתוף כבר בכלל מרגישים כמו פסגת הסולידריות, בימים שבהם קשה להכריע לאן להפנות את האמפתיה. ״מעולם לא חשבתי שאחגוג את יום ההולדת ה-30 שלי על כיסא גלגלים״, נכתב מעל שתי תמונות של חיילת צעירה. באחת מהן היא נראית בשטח, כשברקע ניצב טנק. בשנייה, עדיין לבושה במדים, היא יושבת על כיסא גלגלים בבית חולים ומחזיקה בעוגה עם נרות על רגליה התותבות. ״לא עלה בדעתי שיבוא יום ואאבד את שתי הרגליים שלי. אבל כל זה היה כדי להגן על הבית שלנו. אם הייתי צריכה לבחור שוב - למען הבית, למען השקט של כולנו - הייתי בוחרת לעמוד על אותה אדמה״. בתוך פחות מ-24 שעות, 14 אלף חשבונות עשו לייקים. 1,700 איש אפילו שיתפו את הפוסט, עד שהוא מצא את דרכו גם לפיד שלי. תמונה אחרת, מספרת את סיפורה של ד״ר חנה ש״מצילה חיים כבר 27 שנים״ ככירורגית. ״המחלה באה בלי התרעה. העייפות שהיא דחתה שוב ושוב - הפכה לאבחנה קשה. היא יושבת על מיטת אשפוז, במקום שבו הרגיעה אחרים. עכשיו היא שם לבד״, נכתב בפוסט שזכה גם כן לאלפי לייקים ומאות שיתופים. כל מי שנכנס לפייסבוק נתקל בכל יום במבול של פוסטים שכאלה. עוד קטוע רגל, עוד חייל בודד, עוד צוות רפואי שקורס תחת הנטל, עוד תמונה מחדר הלידה.
יש רק בעיה אחת בכל אותם פוסטים - כל הסיפורים האלה לא אמיתיים. הם אולי משקפים רגש אמיתי, אבל כולם נוצרו על ידי בינה מלאכותית
יש רק בעיה אחת בכל אותם פוסטים - כל הסיפורים האלה לא אמיתיים. הם אולי משקפים רגש אמיתי, אבל כולם נוצרו על ידי בינה מלאכותית. בחלק מהמקרים קל יותר לזהות את זה, עם אותיות בעברית שלא יוצרות מילים אמיתיות או עיוותים גסים. אבל בחלק מהמקרים, גם את זה אין. הפרטים מוקפדים, המדים נראים אמיתיים להפליא, ורק האיכות הגבוהה עד כדי פקפוק מעלה את הספק, לצד הניסוחים שמלווים את אותן תמונות. זה הופך את מלאכת הזיהוי לקשה אפילו יותר, ועוד ועוד אנשים מגייסים עוד טיפת אמפתיה עבור הדמויות הוירטואליות האלה, מבלי להתעכב לרגע.
אל מול כל אלה, ניצבות התמונות המגיעות מעזה - רק ששם אנחנו מפעילים את המנגנון ההפוך לגמרי. מבלי לעצור לרגע, קל להמשיך הלאה בחיים ולהפטיר שהן נוצרו על ידי בינה מלאכותית. גם צה״ל משתמש בטיעון הזה. והוא נכון במידה מסוימת, הפייק על המתרחש ברצועה שוטף את הרשתות מתחילת המלחמה. כבר בבוקר 8 באוקטובר הופצו תמונות מזויפות שמציגות ילדים פצועים. אבל בדיוק כמו שאף אחד לא יעלה על הדעת להגיד שאין חיילים קטועי רגליים שנאבקים על שיקומם רק מפני שהרשתות מוצפות בתמונות מזויפות עם סיפורים דומים, ככה קשה גם להתעלם מתמונות שעוברות בדיקה של סוכנויות החדשות הבינלאומיות ומגובות בעדויות אנושיות. ונכון, גם ברור והגיוני שיותר קל להביע אמפתיה לישראלים מאשר למי שנמצא מעבר לגבול.
ובכל זאת, בסופו של דבר, אם יש סכנה יותר גדולה מלהאמין לזיוף לא מזיק כשהוא ניצב מולנו, היא לא להאמין לתמונות מאומתות כשכל הסימנים נמצאים שם גם כן. כשזה קורה, כבר מיטשטש לגמרי הגבול בין האמת לשקר ומתערער עוד יותר הקשר למציאות. יש מי שמרוויח מזה, כשכבר נשמטת הקרקע מתחת לכל וויכוח אידיאולוגי. עזה היא לא הסימפטום היחיד לזה. דוגמה לכך אפשר למצוא בפרשת ח״כ חנוך מילביצקי, שמנקזת אליה את אותם קשיים בדיוק. כשהודלפו תמונות אינטימיות שלו, הוא טען שהן מזויפות ושהן הופצו בניסיון לסחוט אותו. כעת, כשהוא חשוד באונס, מבלי להתעכב לרגע דהרו בליכוד להשלמת המינוי. ללא הכרעה של בית משפט, קשה להגיד מה באמת קרה ומה לא. העניין הוא, שזה כבר לא משנה. המציאות כבר מתעצבת בינתיים. בכל המקרים האלה, הרגש הוא לא חיסרון. הוא מה שהופך אותנו למה שאנחנו. אבל בכל זאת, עוד דבר חסר במשוואה, והוא אמת.
