בעוד המוני איראנים בורחים מהבירה טהרן כדי לחמוק מהפצצות צה"ל, ומשטר האייתוללות נראה כמי שניצב בפני נקודת השבר הגדולה ביותר שלו מאז המהפכה האיסלאמית ב-1979, מעבר לים – בארה"ב ובאירופה – חווים איראנים מתנגדי משטר שגלו מארצם ימים של תקווה מהולה בחרדה איומה, ותוהים אם הרגע שלו ציפו כל חייהם מתקרב: קריסת התאוקרטיה האיראנית וחזרתה של איראן לידי שלטון חילוני.
7 צפייה בגלריה
איראנים גולים מפגינים מול הפרלמנט האירופי בשטרסבורג עם דגל משטר השאה, ב-2023
(צילום: AFP )
את התקווה הגדולה הזו ביטא אמש רזא פהלווי, בנו של השאה הפרסי האחרון מוחמד רזא פהלווי שהודח במהפכה של 1979, ומי שמחשיב עצמו ליורש העצר שאמור לשוב ולשלוט באיראן אחרי סילוק חמינאי ובכירי שלטונו. בציוץ שפרסם אמש כתב לאיראנים ברחבי העולם כי הרגע הזה קרב: "בני עמי היקרים, הרפובליקה האיסלאמית הגיעה לקיצה ונמצאת בתהליך של קריסה. חמינאי, כמו עכברוש מבוהל, נכנס למחבוא מתחת לאדמה ואיבד שליטה על המצב. מה שהחל הוא בלתי הפיך. העתיד מזהיר, ויחד נעבור את המפנה החד הזה בהיסטוריה".
חשוב לזכור כי למרות שהאיראנים חיים כיום במשטר דיקטטורי דתי, איראן של השאה הייתה אף היא דיקטטורה, גם אם יש מי שיכנו אותה "דיקטטורה נאורה". השאה מוחמד רזא פהלווי אומנם העריץ את המערב, סגד לתרבות הצרפתית, וראה בחילוניות את הדרך היחידה למודרניזציה ולקִדמה; אבל הוא גם האיש שבשם העקרונות האלה השליך אלפי אסירים פוליטיים לכלא, שלח את המשטרה החשאית לעשות שפטים במתנגדיו, וכשמיליונים מבני ארצו חיו בעוני – טיפח לו ציי מטוסים ומכוניות יוקרה, ורכש יצירות אומנות ותכשיטי זהב. בשל כך התפתחה נגדו שנאה עצומה בקרב עמו.
השאה מוחמד רזא פהלווי נמלט מאיראן ב-16 בינואר 1979 בצל הפגנות הדמים בטהרן ובערים אחרות מצד ההמונים שמחו על משטרו הדכאני והמושחת. אחרי חודשים של עימותים, כשהצבא מגלה סימני חולשה והשאה החולה בסרטן נראה כמי שאינו מתפקד, ברח השאה למצרים – והאייתוללות עלו לשלטון בראשות מנהיג הפלח הדתי של האופוזיציה רוחאללה חומייני. הבן רזא פהלווי היה באותה העת בארה"ב: שנתיים לפני כן, בהיותו בן 17, נסע ללימודים באמריקה, ושם נשאר עד עצם היום הזה. ב-1980, כשמלאו לו 21, מת אביו השאה במצרים, ורזא פהלווי נטל לעצמו את תפקיד ראש בית המלוכה. מאז הקדיש מהנכר את חייו לפעילות נגד המשטר הדתי בטהרן.
בציוץ אמש ברשת X קרא פהלווי הבן לעם באיראן להתעלות לגודל השעה ולנצל את ההזדמנות להפיכה: "מנגנון הדיכוי של המשטר מתפרק", כתב. "כל מה שנדרש כעת הוא התקוממות כלל-ארצית כדי לשים קץ לסיוט הזה אחת ולתמיד. כעת הגיע הזמן לקום; הזמן לקחת חזרה את איראן. בואו כולנו נתקדם – מבנדר עבאס ועד בנדר אנזלי, משיראז לאיספהאן, מתבריז לזאהדאן, ממשהד לאהוואז, משאהר-א-כורד לכרמאנשאה – ונביא את קיצו של המשטר הזה".
פהלווי הבטיח: "אל תפחדו מהיום שלאחר נפילת הרפובליקה האיסלאמית. איראן לא תיפול למלחמת אזרחים או לחוסר יציבות. יש לנו תוכנית לעתידה של איראן ולפריחתה. אנחנו מוכנים למאה הימים הראשונים לאחר הנפילה, לתקופת המעבר ולהקמת ממשלה לאומית ודמוקרטית – על-ידי העם האיראני ולמען העם האיראני".
היעלמות או נקמה, כך או כך – מלחמה
ייתכן מאוד שתקוותיו של רזא פהלווי לשוב לאיראן ולהנהיג אותה הן חלומות באספמיה, אבל אין ספק שאירועי הימים האחרונים מציתים את הדמיון – ונוגעים בלבבות – של איראנים גולים רבים ברחבי העולם, בין השאר בגרמניה, שם חיה קהילה של כ-300 אלף גולים כאלה – הגדולה מסוגה באירופה.
7 צפייה בגלריה
גולים איראנים מפגינים בלונדון נגד המשטר (ארכיון). "אין לי הרבה תקוות שמשהו טוב ייצא מהתוקפנות של ישראל"
(צילום: רויטרס)
אברהים אספה, מרצה למשפטים באוניברסיטת קופנהגן שנולד בגרמניה לאם גרמנייה ולאב איראני, אמר ל"וול סטריט ג'ורנל": "יש למעשה שלוש קבוצות של אזרחים באיראן – יש מיעוט שתומך במשטר, יש את אלה שעוינים למשטר אבל לא אוהבים את העובדה שהמדינה שלהם מותקפת, ויש את הקבוצה השלישית שרואה עצמה פחות או יותר לצד ישראל משום שיש לה אויב משותף איתה. אם שואלים אותי, האופציה השלישית היא המשכנעת ביותר מבחינת ההיגיון".
לא כולם אופטימיים. רבים מהאיראנים הגולים צהלו כששמעו על מתקפת הפתע שבה חיסלה ישראל את הצמרת הצבאית של איראן, אבל אחרים נתקפו בעתה מהאפשרות שבני משפחותיהם שנותרו באיראן ייפגעו בתקיפות. "אני בטח לא ידידה של המשטר, אבל אין לי הרבה תקווה שמשהו טוב ייצא מהתוקפנות של ישראל", אמרה ל"וול סטריט ג'ורנל" סחר מוחמדי, צעירה בת 29 שהגיעה לברלין לפני שש שנים. איראנית אחרת סיפרה לעיתון שהתמונות שראתה מעזה בשנה וחצי האחרונות עדיין חקוקות במוחה וגורמות לה לתהות מה ישראל מתכננת למולדתה.
פטימה מוכתרי, גולה נוספת שחיה בברלין, סיפרה שלאורך כל סוף השבוע עמדה בקשר דרך הודעות טקסט עם הוריה ואחיה החיים באיראן והתעדכנה בלי הפסקה במתרחש שם דרך ערוצים בטלגרם. "היה ברור שמשהו כזה יקרה כל עוד המשטר הזה נמצא בשלטון", אמרה מוכתרי, "חשתי התרגשות מעורבת בחשש כשהמתקפה החלה, אבל ככל שהזמן עובר, אני פוחדת יותר".
דניאל אילחניפור, חבר בית הנבחרים המקומי של המבורג שנולד להורים איראנים, סבור כי המשטר חלש וכמעט אינו זוכה לתמיכה ציבורית, ולכן יכול לקרוס, וכי הטעות הגדולה ביותר של המערב תהיה להגיש לרפובליקה האיסלאמית חבל הצלה דיפלומטי וכך לייצב אותה. "או שהמשטר ייעלם או שהוא ייצא לנקמה איומה באויביו מבית – בכל האיראנים שרוצים חופש ודמוקרטיה, וזה ייגמר במלחמה בכל מקרה", אמר.
