יומיים לאחר שרונן אנגל הושב מרצועת עזה לקבורה בישראל, במסגרת עסקת החטופים וההסכם לסיום המלחמה, בצהריים (שלישי) הוא הובא למנוחות בקיבוץ ניר עוז שבעוטף. בתו, שורדת השבי מיקה אנגל בת ה-18, ספדה לאביה בבכי: "אבוש, אבא שלי. אני כל כך לא רוצה להשלים ולהבין שאתה כבר לא תהיה איתי. שאני לעולם לא אזכה לחבק אותך שוב, שאני לא אזכה להיות איתך שוב, לקרוא לך אבא שוב".
ההספדים קורעי הלב לרונן אנגל ז"ל
"זה היה אני ואתה נגד העולם - ועכשיו אני לבד נגד העולם", אמרה בדמעות. "העולם שקרע אותי למיליון חתיכות ואוכל אותי. איך אני אתמודד בלעדיך? אבא אני חייבת להגיד לך שאני דומה לך מאוד, אבל תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני מבינה עוד יותר איך קיבלתי את האופי שלך, ההומור שלך, הרצון שיהיה צדק וללכת לפי הספר, ולא לחפש קיצורי דרך, על לא לוותר על שום דבר גם אם קשה וסורי אבל החיים נורא קשים בלעדיך אבל אין מה לעשות".
"נשבר חלק מהלב שלי, כואב לשאוף אוויר"
מיקה, ששוחררה יחד עם אמה קרינה ברט-אנגל ואחותה הקטנה יובל מהשבי אחרי 52 ימים, המשיכה בהספד קורע לב: "אבוש, כמה אני אוהבת אותך. הלוואי והייתה דרך להסביר לך כמה אני אוהבת אותך, בכל איבר וגיד בגוף שלי, בכל נים ווריד. בכל נשימה שאני שואפת ואיך בכל נשיפה אני נזכרת ברגע שסיפרו לנו שאתה מת. ממש אותה תחושה שאין חמצן, אין אוויר. ככה אני מרגישה כל יום כל היום, כי אתה היית האוויר שלי, החמצן שלי. כל כך ריק פה בלעדיך, החיים כל כך ריקים, הנפש שלי כל כך ריקה, הגעגוע כל כך גדול וחזק שכואב לשאוף אוויר".
הבת הוסיפה בכאב: "כל כך כואב בלעדיך. נשבר ונפל חלק כל כך גדול מהלב שלי. אני מקווה שאתה יודע ורואה כמה אני צריכה אותך, אני ממש צריכה אותך. לא רק שתהיה לידי, שפשוט תהיה איתי. אל תגיד לי כלום, פשוט חבק אותי, תסתכל לי בעיניים וכבר הכול יסתדר. נמאס לי כבר לבכות על או עם תמונה שלך, אבל אני אתן את הכול רק כדי לבכות איתך, ולא עליך, עוד פעם אחת. אני החלטתי שאני חיה בשבילך. גם אני מתתי ב-7/10, אבל רק אתה הפסקת לנשום".
"החיים לידך היו הרפתקה - ניפגש בצד השני"
קרינה ברט-אנגל, אלמנתו של רונן, התקשתה להספידו: "רונן שלי. איך בכלל מסכמים אותך במילים? איך נפרדים ממי שתמד אמר 'יהיה בסדר'. היית הלב של הבית, זה שידע להצחיק בימים הקשים, עם חוש ההומור והאופטימיות הבלתי-נגמרת שלך. שתמיד היה עם חיוך, עם משפט שנון שגורם לכולם להסתובב, להסתכל ולשאול 'האם זה אמיתי?', ולשמוע: 'אני דפוק אבל אופטימי'".
קרינה הוסיפה בכאב: "החיים לידך היו לפעמים כמו הרפתקה, מתחת גבולות ולקחת אותנו לקצה כי ככה היית, מלא באהבה, צחוק, עצבים, בלגן, חברים, מוזיקה, טיולים ונשמה גדולה. היית חבר ושותף גם לוויכוחים וגם לצחוקים גדולים. עכשיו הבית קצת שקט. אז אנחנו מנסים להיות קצת כמוך. כל חיוך של טום, מיקה ויובל, הוא גם קצת חיוך שלך. אני מוצאת אותך במבטים שלהם ומדמיינת אותך איתנו כל רגע. אז אתה לא פה - אבל אתה איתנו בכל רגע. אז לא נפרדים, פשוט ניפגש בצד השני, כי always look on the bright side of life".
בתו הצעירה של רונן, יובל בת ה-13, ספדה לאביה: "אבא, אני שמחה שחזרת, שתישאר לעולם פה בקיבוץ שכל כך אהבת. הקיבוץ שיש לנו זכרונות כל כך טובים ממנו, כמו הפעם ההיא שנסעת מהר ואני עפתי מהג'יפ ואתה צילמת אותי נופלת וצחקת. כי כזה היית: תמיד צוחק מכל מצב, רואה את הדברים הטובים, המצחיקים, תמיד אופטימי ושמח. אבא, אלו היו 10 שנים קצרות אבל מדהימות, בהן הייתי הבת הקטנה שלך. לוקחת איתי מיליון זכרונות טובים ואלפי תמונות שצילמת, שילוו אותי תמיד. אבא, אתה הגיבור שלי".
"רונן נלחם עד טיפת הדם האחרונה"
דני אנגל, אחיו של רונן, נפרד ממנו בכאב: "14 שנים גדלנו באותו חדר ברמת אביב, לקראת השנה ה-15 נשברתי. עברתי לטכני של חיל האוויר, לפנימייה. מה קרה שנה אחר כך? באת לטכני. תמיד ידעתי שאם אני מסתבך יש לי גב - לא רק אני, כל החברים שלך פה יעידו, וחיבוק ממך היה מפרק עצמות. גדלת יפה 'ניני', והצלחת להישאר תמיד הכי שובב, הכי מצחיק, חבר אמיתי, הכי משוגע, אבא מדהים. תאמינו לי - לקרינה מגיע פרס נובל. היה לך מקועקע על היד ALLWAYS. רק אחרי 7/10 הבנתי ממש שזה באמת אתה, ככה ניהלת את החיים שלך. בסופו של דבר אני לומד ממך, עשית 'וי' על מה שרצית והיד עוד הייתה נטויה. אבל הפקירו אותך, שנתיים קשוחות עברו ולפחות עכשיו אתה פה, ואנחנו ללא ברירה נמשיך בלעדיך. מתגעגע המון 'ניני' ומבטיח לך שתמיד תמיד אתה איתנו".
רונן, בן 54 במותו, נולד וגדל בתל אביב, וב-2010 עבר עם המשפחה לניר עוז. בבוקר 7 באוקטובר הוא יצא מבית המשפחה בקיבוץ חמוש בנשקו האישי. אשתו ושתי הבנות נחטפו בנפרד, ולאחר מכן אוחדו, אך איש מהחטופים האחרים לא ידע למסור מה עלה בגורלו. בסוף נובמבר 2023 הן שבו מעזה. תמונתה של מיקה בטרנינג ורוד, נושאת על ידיה את אחת התאומות לבית קוניו תחת עיני מחבלים חמושים, הפכה לסמל. רונן - שהיה צלם מתנדב במד"א וחובב אופנועים - נותר בעזה, וארבעה ימים אחר כך נודע כי הוא נפל בקרב בקיבוץ. "רונן לא נרצח, הוא נלחם עד טיפת הדם האחרונה, עד הכדור האחרון באקדח", אמר אחיו דני לאחר שאחיו זוהה. בעבר הוא שחזר את השיחה האחרונה בוואטסאפ בבוקר הטבח, שבה רונן כתב לו בקצרה: "מסתלבטים בממ"ד".
