האינטרנט רחש בחש וגעש בימים האחרונים לאחר שבחשבון האינסטגרם הרשמי של דונלד טראמפ הופץ סרטון שנוצר בבינה מלאכותית, המציג את עזה כיעד תיירותי חלומי. הדבר עורר גל של ביקורת נרחבת מצד גורמים שונים, לרבות תומכיו של טראמפ, שראו בו תוכן בלתי הולם.
מה שבאמת מעורר תמיהה הוא השיקול המוזר לשגר את התוצר הזה אל רחבי הרשת. באמת מישהו שם, בצוות הסושיאל של טראמפ הסתכל על עזה במצבה הנוכחי – אזור עם הרס רב, טראומה קולקטיבית ואובדן של עשרות אלפי נפשות – והסיק: "כן, זה הזמן להציג אותה כמלון חמישה כוכבים"? לזכותם ייאמר, בעולם שבו יש לנו מדפסות תלת-ממד שמייצרות איברים, המוח האנושי עדיין מצליח להפתיע.
טראמפ נעץ וידאו של עתידה של עזה ברשת חברתית
אולי זה לא מפתיע שבשנת 2025, העובדה שנשיא ארצות הברית הפיץ סרטון שכזה כבר לא יוצרת כותרות מרעישות, אלא דווקא העובדה שאנו עומדים חסרי מילים מול ההחלטה להשתמש בטכנולוגיית הדיפ-פייק למטרה בידורית, כאשר דיני נפשות מונחים על הכף – וזו, כנראה, החדשה האמיתית.
נחשפתי בשנתיים האחרונות לאינספור פיתוחים מפתיעים, ואני מודעת לכך שהעתיד בתחום הזה טומן בחובו הפתעות רבות. אבל סרטון שבו טראמפ משתזף על חוף עזה, לבוש בחולצה מתנפנפת ברוח, כשפסלי זהב בדמותו ניצבים מסביב, וברקע אווירה של "בואו נתפנן לנו בחופשה בעזה" – הפתיע גם אותי. זה קרה מהר מדי, מוקדם מדי.
התפנית ההיסטורית: כשהדמיה הופכת למדיניות
הסרטון הצית דיון נרחב בעולם האקדמי, המקצועי והפוליטי, ומסמן נקודת מפנה היסטורית בה טכנולוגיות דיגיטליות לא רק מעצבות שיח אלא גם קובעות מדיניות.
כשמנהיגים עולמיים מתחילים להשתמש בבינה מלאכותית לא כמכשיר להדגמת רעיונות, אלא ככלי לעיצוב מציאות חלופית שמוצגת כאפשרות מדינית ריאלית - נחצה קו אדום שההשלכות של חצייתו עשויות להיות בלתי הפיכות
כשמנהיגים עולמיים מתחילים להשתמש בבינה מלאכותית לא כמכשיר להדגמת רעיונות, אלא ככלי לעיצוב מציאות חלופית שמוצגת כאפשרות מדינית ריאלית - נחצה קו אדום שההשלכות של חצייתו עשויות להיות בלתי הפיכות.
פעם ייצוגים ויזואליים היו מגבים מדיניות קיימת; עכשיו הם מחליפים את תהליך עיצוב המדיניות עצמו. אין כאן צורך בתואר ביחסים בינלאומיים כדי להבחין בעומק הבעייתיות.
הסרטון מלא בכל האלמנטים שניתן היה לייצר ב-Prompt יצירתי ב-Stable Diffusion. בלוני טראמפ מוזהבים, רקדני בטן מזוקנים, ואפילו אילון מאסק צץ לו כשהוא מתענג על חומוס על חוף הים (כי איך אפשר לדמיין עזה בלי אילון מאסק, נכון?). נוסף על כך, טראמפ ונתניהו נראים משתזפים לצד בריכה שבה מגישים קוקטיילים צבעוניים, והכול מלוּוה בשיר עם המילים: "דונלד בא לשחרר אתכם". ואולם, באופן כמעט אבסורדי, מי שמכיר את מורכבות האזור עלול לתהות – מי בדיוק "משתחרר" כאן, וממה?
על דילמת ההנדסה הגנרטיבית: בין טכנולוגיה ליצירת מציאות
אני מתבוננת בתופעה המוזרה הזו בתערובת של סקרנות מקצועית ואי-נוחות אישית. יש משהו מפתה בלחקור את הממשק שבו טכנולוגיה מתקדמת פוגשת פוליטיקה מסורתית — כמו לצפות בסרט תאונות דרכים בהילוך איטי.
הטכנולוגיה שפיתחנו במטרה לשחרר את הדמיון האנושי מכבליו, הפכה למכונת עיבוד מציאות המאפשרת לנו החליף את האמת בגרסה נוצצת ומשופרת שלה: סכסוכים בני עשרות שנים נפתרים בקליק של כפתור וההיסטוריה נכתבת מחדש ברזולוציה של 4K. זה אולי היה משעשע, אם לא היה כה מנותק מהמציאות.
האתגר בא לידי ביטוי במיוחד כשהטכנולוגיה זמינה לכל בעל שררה או סלב בעל השפעה תקשורתית. לפי סקרים עדכניים, כ-60% מהאמריקאים מתקשים להבדיל בין תמונה אותנטית לתמונה שנוצרה באמצעות בינה מלאכותית. כשהטשטוש בין מציאות לבדיה מגיע מלשכות של נשיאים וראשי ממשלות, הסכנה מועצמת: אנשים עלולים לקבל החלטות, או לתמוך במדיניות, על בסיס מצג שווא וירטואלי. זה כבר לא "משחק ילדים", אלא מציאות (או דמיון) שעלולה להכריע גורלות.
סאטירה? לא ממש, כשאין חיוך בסוף
כשהטשטוש בין מציאות לבדיה מגיע מלשכות של נשיאים וראשי ממשלות, הסכנה מועצמת: אנשים עלולים לקבל החלטות, או לתמוך במדיניות, על בסיס מצג שווא וירטואלי
יש מי שיטענו שהסרטון הוא סאטירה קולנועית, אך כדי שהומור בסגנון "ארץ נהדרת" או "היהודים באים" יתקבל כסאטירה, עליו להיות מוצהר ככזה. כשהסרטון מופץ בחשבונותיו הרשמיים של טראמפ, כחלק מתפיסה אמיתית ("ריביירה של המזרח התיכון"), האירוניה מתמסמסת ונשארת רק הצהרה פוליטית. אם יש כאן בדיחה, נראה שהיא על חשבוננו כולנו.
אחריות ומוסר בעידן הדמיות פוליטיות
הלקח מסרטון "עזה 2025" הוא שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר, ואנו נדרשים למצוא את האיזון בין חדשנות טכנולוגית לבין אחריות לאומית וגלובלית.
כאשר כלים זמינים מאפשרים לכל אחד, גם ללא מומחיות טכנית, ליצור "מציאות חלופית" בכמה לחיצות כפתור, והגבול בין אמת לבדיה מיטשטש, מתעוררות שאלות חשובות לגבי ההשלכות האפשריות.
קרן שחרלנו נראה כי אמנם הטכנולוגיה מהווה פריצת דרך מרשימה, ובידינו כלים מופלאים לפתוח עולמות חדשים של דמיון; אך יחד עם זאת, השימוש הלא-מבוקר בהם עלול לגרור מציאות שבה הפנטזיה גוברת על ההיגיון, ועולם שלם מריע לסרטון מוזהב שנועד לטשטש פערים ובעיות אקוטיות.
אני סבורה שהדיון הציבורי והחוקי-רגולטורי צריך להתקדם בקצב שמתאים להתפתחות תעשיית ה-AI, כדי שנוכל להתמודד בצורה שקולה עם מצבים שבהם חזון דמיוני מקבל ביטוי מוחשי ועשוי להשפיע על החלטות בעולם האמיתי. תקוותי היא שנזכור שדווקא היכולת הטכנולוגית הזו נועדה להרחיב אופקים – לא לטשטש עקרונות של אחריות ויושרה.
הכותבת היא מומחית בינה מלאכותית גנרטיבית
