הזיות וכאבים עזים, אירועי התייבשות חמורים - וירידה קיצונית במשקל: משרד הבריאות פרסם היום (שלישי) דוח שמסכם את מצבם של החטופים ששבו מעזה בעסקה האחרונה בתחילת השנה. הדוח מסכם את הנזקים הגופניים והנפשיים של 12 מהשבים אשר הביעו הסכמתם להשתתפות באיסוף המידע - והוא יועבר לידי נשיאת הצלב האדום בקריאה לאספקת מזון, מים וטיפול רפואי באופן מיידי לחטופים שעוד נותרו בשבי. "הדבר הנכון ביותר הוא לדאוג לשחרור החטופים כדי שיגיעו לטיפול רפואי שיציל את חייהם", אמרה בתדרוך לכתבים ד"ר הגר מזרחי, ראש חטיבת רפואה במשרד הבריאות.
מהדוח עולים תיאורים הממחישים דפוסים קשים של התעללות, הזנחה רפואית ותנאים תת-אנושיים שמהווים עינויים והפרות חמורות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. "מציאות השבי מתוארת על ידי השבים כמציאות שתוכננה במכוון כדי ליצור סביבה של עינוי גופני ונפשי במטרה לפגוע במורל, לגרום נזק פסיכולוגי ולהקל על השליטה בהם", נכתב בדוח. עוד צוין כי הצוותים הרפואיים במחלקות שקלטו את שורדי השבי, מתארים נזקים רפואיים קשים עמם מתמודדים שורדי השבי, אשר את רובם אפשר היה למנוע או לצמצם, אילו היה ניתן לחטופים טיפול רפואי מתאים ובזמן.
במשרד הבריאות ציינו כי ניתוח מצבם הרפואי של שורדי השבי מעלה חשש כבד כי החטופים שעדיין מוחזקים בשבי - כבר 676 ימים - נמצאים בסכנה מיידית, וכל יום נוסף שם מגביר את הסיכון לנזק בלתי הפיך לבריאותם הפיזית והנפשית. "אני לא יודעת לומר כמה זמן נותר. החטופים שנמצאים כרגע בעזה בסכנת חיים מיידית", אמרה ד"ר מזרחי.
בדוח מתואר כי השבים הוחזקו בתנאים משתנים, כאשר רובם עברו תקופות ממושכות מתחת לפני האדמה ופרקי זמן קצרים יותר ב"על-קרקע". מספר חטופים הוחזקו במנהרות תת-קרקעיות למשך חודשים ארוכים, והורשו לצאת מעל הקרקע לימים בודדים בלבד. "במידה והתבצעו מעברים, הם התבצעו באופן פתאומי ומפחיד במיוחד תוך תחושת איום על החיים", נכתב בדוח. עוד צוין כי בחלק מהמקרים נאלצו החטופים ללכת מרחקים ארוכים בעלטה מוחלטת, וכי המעברים היו מסוכנים מבחינה פיזית, כאשר במקרים רבים החטופים נאלצו לעבור בין מכשולים, וחלקם נפלו ונחבלו.
גם תנאי המחייה שתיארו החטופים - "אינם אנושיים ומהווים הפרה בוטה של כל אמנה בינלאומית", נכתב בדוח. רבים מהם שהו במנהרות תת-קרקעיות בצפיפות קיצונית, בחללים זעירים של כשני מטרים רבועים, בגובה הנמוך ממטר וחצי, בהם נדחסו עד שישה חטופים ללא יכולת תנועה או יציאה ימים ארוכים. התנאים הירודים לא אפשרו שמירה על היגיינה אישית סבירה בהעדר גישה לשירותים ומים זורמים. "מקלחת התאפשרה כל מספר חודשים, במים קרים ועם מגבת משותפת. החלפת בגדים התאפשרה לעיתים רחוקות, אם בכלל, ואילו החלפת בגדים תחתונים פעם בחצי שנה, ללא התחשבות בצרכי הנשים", נכתב בדוח.
החטופים תיארו כי בשהייה במנהרות נעשה שימוש בבור צואה שנחפר על ידם בתוך חלל המחייה, ובמקרים בהם הוחזקו מעל הקרקע, הייתה הגבלת שימוש ואיסורים כמו איסור על הורדת מים. הם נאלצו לישון על משטח המנהרה או רצפה קשה בתקופת השבי, ללא מזרן או שמיכה, בין חרקים ומזיקים. "תיארו ימים ולילות בהם סבלו מקור מקפיא או חום קיצוני לאורך שבועות רבים", נכתב.
שורדת שבי נואמת בעצרת בכיכר החטופים
(צילום: מטה משפחות החטופים)
הדוח מתייחס לתחלואה הגופנית הקשה ממנה סבלו השבים. לפי הממצאים, במהלך השבי החטופים סבלו ממגוון בעיות רפואיות כאשר היעדר ההיגיינה וליקויי התזונה הממושכים גרמו לאירועים חוזרים של מחלות זיהומיות. "תוארו תסמינים של זיהומי מעי שגרמו לכאב בטן, שלשולים, הקאות, חום גבוה ובמקרים אחרים הם חלו במחלות דרכי נשימה שלוו בקוצר נשימה וחום גבוה". במשרד הבריאות כתבו כי "מאחר ומחלות אלו לא טופלו, הן גרמו להזיות קשות וכאבים עזים אשר אף הם, על פי רוב, לא קיבלו מענה. בנוסף מספר שבים תיארו אירועי התייבשות חמורים עד למצבי טשטוש ואף אובדן הכרה".
עוד צוין כי מרביתם נחשפו באופן תדיר לאבק וחול, ולכן פיתחו הפרעות נשימתיות קשות. מצב ההיגיינה הירוד אף הוביל למגוון בעיות עוריות כמו התקפי כינים, סקביאס ופשפשים, פריחות שונות, אקנה ודרמטיטיס שברוב המקרים המשיכו גם לאחר השחרור מהשבי.
הדוח מתייחס להרעבה ולחסרים התזונתיים מהם סבלו השבים, ולפיו הם סבלו מירידה משמעותית במשקל של כ-15% עד 40% ממשקל הגוף - לאור הרעבה קיצונית. בנוסף נמצא כי שילוב תת-תזונה עם חוסר תנועה גרמו לסרקופניה חמורה – איבוד משמעותי של מסת שריר וכוח שריר. אצל חלק מהשבים נצפתה ירידה בצפיפות העצם. "מצב זה מעמיד את השבים בסיכון מוגבר לשברים בעתיד ועלול, בהיעדר טיפול, להחריף עד לכדי אוסטאופורוזיס", נכתב.
במשרד הבריאות הוסיפו כי בדיקות מעבדה שנערכו לשבים לאחר שחרורם, חשפו תמונה מדאיגה של חוסרים תזונתיים שהתפתחו בתקופת השבי. "נמצאו רמות נמוכות של ויטמין C שהתבטאו בדימומים מהחניכיים וסימנים נוספים של צפדינה (Scurvy) כולל נטייה מוגברת לשטפי דם, כאבי פרקים ומפרקים, חולשת שרירים ואיחוי פצעים איטי", נכתב. בנוסף, עלה חשד מבוסס כי במהלך השבי נגרמו דימומים לתוך רקמות השרירים, תופעה מסכנת חיים המאפיינת שלבים מתקדמים של חסר ויטמין C אשר טופל בשוגג בתרופות העלולות להחריף את המצב.
עוד צוין כי נצפו הפרעות בתפקודי קרישה כתוצאה מחוסר בוויטמין K ורמות נמוכות של ויטמין D כתוצאה מהיעדר חשיפה לשמש. גם ערכי ויטמין A נמצאו ברמות הנמוכות של הטווח התקין. "הרעב והתזונה הלקויה, החלישו את המערכת החיסונית, ובשילוב עם תנאי ההיגיינה הירודה הפכו את החטופים לפגיעים יותר לזיהומים ולהחמרת מצבי מחלה בשל היעדר טיפול", הסבירו במשרד הבריאות. הם הדגישו כי החטופים סבלו מהזנחה רפואית "חמורה ומכוונת", כאשר גם במקרים הבודדים שבהם ניתן טיפול כלשהו, הוא היה מינימלי ביותר.
לפי הדוח, גם פציעות אורתופדיות נותרו ללא מענה רפואי, מה שהוביל לנזקים ארוכי טווח. בדוח מתואר כי באחד המקרים, "חטוף אחד נאלץ לנסות לטפל בעצמו בפציעה אורתופדית ואיבד את הכרתו במהלך הניסיון". במקרה אחר, קיבל אחד החטופים טיפול תרופתי שגוי שסיכן אותו עד כדי סכנה ממשית לגרימת נזק ארוך טווח ואף לגרום למותו.
לצד ההתעללות הגופנית, הדוח מתאר גם התעללות פסיכולוגית מתמשכת, חלק ממערך דה-הומניזציה שיטתי, כאשר הסבל הנפשי הוחרף באמצעות טקטיקות מכוונות של בידוד, הפחדה ודיכוי.
בין השאר מתואר בדוח כי החטופים הוכפפו לבידוד חברתי קיצוני, וחלק מהם הוחזקו לבד ימים ארוכים, אלה הביאו לתחושות עזות של חרדה וייאוש, נטישה ואובדן תחושת הזמן והמציאות "עד לכדי ניתוק מהעצמי", נכתב בדוח. כמו כן, החטופים סבלו מהתעללות וחיו תחת איום מתמשך על חייהם. "השובים השתמשו במגוון אמצעים כדי לשמר אווירת פחד ואימה, ובראשם איומים מכוונים בנשק", נכתב בדוח. "מספר שורדי שבי תיארו כיצד שוביהם נהגו לפתוח את מנגנוני ההפעלה של רימונים, לספור לאחור ואז לנצור ברגע האחרון. במרבית המקרים, שורדי השבי העידו כי השובים הפגינו הנאה גלויה מהבהלה והפחד שאחזו בחטופים בעת התעללות עם נשק חם".
ההתעללות כללה גם אלמנטים של הטרדה מינית מתמשכת של חטופים וחטופות. חטופה אחת תיארה הטרדות על-ידי שוביה לאורך חודשים. לפי הדוח, נשים וגברים כאחד, עברו השפלות והערות שנגעו לגופם. במקביל, השובים התעללו בחטופים פסיכולוגית באמצעות אמירות מכוונות כמו "לא אוהבים אתכם", ו"לא מחכים לכם".
במשרד הבריאות תיארו עוד מצב של דה-הומניזציה, שבאה באה לידי ביטוי בשלילה שיטתית ורב-ממדית של צרכים בסיסיים, בין השאר החטופים נאלצו לאכול מזון מעופש ומזוהם, ונמנעה מהם האפשרות לדאוג להיגיינה בסיסית, תוך שלילת פרטיות אפילו בעת שימוש בשירותים – כאשר חלק מהשבים העידו כי אולצו לעשות את צרכיהם בפרהסיה. "כל המאפיינים הללו, יחד עם תנאי המחייה התת-אנושיים, היוו מערך שיטתי של עינויים נפשיים וטרור פסיכולוגי שהביאו לפגיעות נפשיות חמורות, אשר ממשיכות ללוות את שורדי השבי גם לאחר שחרורם".
במשרד הבריאות הדגישו כי שורדי השבי נושאים עמם נזקים גופניים משמעותיים ובלתי הפיכים שילוו אותם לשנים ארוכות, כאשר הנפוץ ביותר הוא נזק עצבי בלתי הפיך, שנגרם כתוצאה מפציעות ירי, רסיסים, וכבילה ממושכת של גפיים. "בחלק מהמקרים, טיפולי השיקום לא צפויים להשיב את התפקוד המלא".
הם הוסיפו כי קיימת דאגה משמעותית גם באשר ההשלכות ארוכות הטווח של נזקי השבי על המערכת האנדוקרינית. "נשים שחזרו מהשבי מדווחות על שינויים בווסת ובתפקוד ההורמונלי גם לאחר שחרורן, והרופאות מביעות חשש מבוסס לגבי פגיעה אפשרית בפוריות עתידית". עוד נכתב כי פגיעות שמיעה רבות טרם חלפו ורבים מהחטופים סובלים מטינטון וירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לפיצוצים עזים.
במשרד הבריאות ציינו כי בחלוף כחצי שנה בלבד מאז שחרורם של שורדי השבי, לא ניתן להעריך במלואן את ההשפעות הנפשיות ארוכות הטווח שיותיר בהם השבי, וכי תהליך ההתמודדות עם ההשלכות קשור בגורמים שונים, ובראשם שחרור כל החטופים. "ניכר כי תקופת השבי הממושכת הותירה צלקות נפשיות עמוקות בקרב חלק מהשורדים והשורדות", נכתב.
הם טוענים כי במעקב מתמשך, חלק מהשבים מציגים סימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית הכוללים סיוטים חוזרים, פלשבקים, תמונות ומחשבות חוזרות סביב טראומת החטיפה וטראומת השבי ואפיזודות דיסוציאטיביות. "ניכרות אצלם תגובות בהלה מוגזמות, חרדה מתמדת, דריכות יתר, קושי להישאר לבד והימנעות ממצבים מעוררי טראומה. רבים נמנעים ממקומות הומי אדם או מגירויים המזכירים את הטראומה כגון אכילת מאכלים מסוימים והימצאות בחדר לבד או בחושך, אחרים חווים קושי בהתמודדות עם חשיפה ציבורית והפיכתם הכפויה מאנשים אנונימיים למפורסמים".
השבים מדווחים על קושי לחוות הנאה ושמחה כל עוד יקיריהם עדיין בשבי ותחושת "אשמת ניצול" כבדה. רבים מהשבים חווים תחושות עמוקות של ייאוש וחוסר תקווה, לצד אובדן עניין בפעילויות שפעם היו משמעותיות עבורם, ריקנות רגשית וניתוק מהסביבה, וכן סובלים מבעיות שינה שמובילות בין השאר לתשישות כרונית ותנודות קיצוניות במצב הרוח. יש שמדווחים על תחושה מטרידה של שינוי באישיותם, עם חשדנות מוגברת כלפי הסביבה וריחוק רגשי ביחסים קרובים.
"מעל לכל המתואר לעיל מרחפת אשמת ניצול כפולה", כתבו במשרד הבריאות. "השבים שרדו את אירועי 7 באוקטובר, בעוד בני משפחה וחברים נרצחו, ועם שחרורם, הם חשים שניצלו מהשבי בעוד אחרים נרצחו או נותרו מאחור". הם ציינו כי זה מלווה בתחושת אשם קשה הנוגעת להחלטות שקיבלו בזמן השבי, ותחושה מייסרת כי "יכלו לעשות יותר" כדי להגן על חבריהם שנחטפו עימם, וכי המשך השבי של מי שנותר מאחור, מעכב משמעותית את שיקומם הנפשי של רבים מהשורדים ותורם לטראומה מתמשכת מחד, ומאידך, עוצר את ההחלמה.
