הישראלים מצביעים עם החסכונות. כשהם מתחילים לאבד אמון בהחלטות שמקבלת ממשלתם, הם מתחילים במקביל לשאול את עצמם ואת חבריהם "מה לעשות עם הכסף". שואלים בכבדות, בנשימה עצורה ובחרדה מאובחנת. החרדה הזו כבר מתגלה בשיח היומיומי, תופעה שלא ראינו כמותה מזה עשרות בשנים; אשתקד עוד דורגה ישראל כמדינה מס' 7 בעולם בתחושת האושר של תושביה. כעת מורגש שינוי חד והסדקים בביטחון העצמי שלנו מתרחבים במהירות.
האווירה המתגבשת מזכירה לי את ישראל במחצית הראשונה של 2002, שיאה המדמם של אינתיפאדה שנייה. אף שהעוצמה הכלכלית של ישראל כעת כפולה ומוכפלת (רזרבות מטבע חוץ גדלו פי 10, הרכוש הפיננסי של האוכלוסייה גדל פי 6, אין אבטלה, יש נגיד בנק מרכזי אחראי וההשקעה במחקר ופיתוח של המגזר העסקי מובילה בעולם) התחושת השבריריות הקיומית לא רק לא פחותה, היא חזקה הרבה יותר ממה שהייתה בחודשים הארוכים של אוטובוסים מתפוצצים לפני 23 שנים.
יש לכך סיבות. בראשות ממשלה עמד בשנים ההן פוליטיקאי סופר-אמין (לפי סקרי דעת קהל) אריאל שרון שסיכם את האסטרטגיה שלו מול הטרור הפלסטיני המשתולל, במיוחד טרור המתאבדים, באמירה "איפוק הוא כוח". כיום עומד בראשות הממשלה בנימין נתניהו, פוליטיקאי שמהימנות שלו מרוסקת (שוב לפי סקרים), וששריה מתחרים זה בזה בצעקנות, קנאות ומשיחיות; מבחינתם "הימור הוא כוח". זו ממשלה המשדרת אובדן מטרה ואובדן דרך במציאות של מלחמה ארוכה ואכזרית, המשאירה מילוני אזרחים כעוסים ומדוכאים. הציבור בארץ מפוצל לכיתות-כיתות המתרחקות זו מזו. והמחאה נגד ישראל בעולם, אף שהרימה את ראשה המכוער גם בתחילת שנות האלפיים, כעת היא גורפת, סוחפת ומסוכנת לעם היהודי כולו ללא השוואה להחלטות האנטי-ציוניות המקוטעות של ועידת דרבן בדרום אפריקה בקיץ 2001.
כשלמלחמת חרבות ברזל אין קו-סיום באופק, כשהחטופים נדחקים לתחתית סדר העדיפויות, כששר האוצר לא חולם להביא לדיון בממשלה את הצעת התקציב לשנה הבאה – על אף שהמדינה כבר הגדילה את חובותיה נטו ב-320 מיליארדי שקלים כדי לממן את המלחמה – כשחשבון ההרוגים הלא-מעורבים ברצועת עזה נערם מדי יום ורובץ מודחק על מצפוננו וכששארית חמאס המובס מסרבת להעניק לנו את "הניצחון המוחלט" - כשכל זה מתחבר יחדיו לעצבנות הגואה מיום ליום, מישיבת קבינט אחת לשנייה, גם סכר היציבות הפיננסית האגדתי של ישראל עלול להיסדק ולהתפרץ. ולהוכחה: ידיעות על תזוזות שוליות של משקיעי חוץ בבורסה ועל הפוגה קלה במרוץ לרכישת דירות מתנפחות לפתע לסימני מפולת קרבה ובאה.
סכר היציבות הפיננסית האגדתי של ישראל עלול להיסדק ולהתפרץ. ולהוכחה: ידיעות על תזוזות שוליות של משקיעי חוץ בבורסה ועל הפוגה קלה במרוץ לרכישת דירות מתנפחות לפתע לסימני מפולת קרבה ובאה
האם סביר לצפות לכן למפנה קרוב בהתנהלותו הכלכלית של הציבור הרחב, למשל (לא בהכרח) כתוצאה מפתיחת המערכה לכיבוש העיר עזה והחלשות מהשלכותיה, מערכה שהרמטכ"ל שולל וראש הממשלה מוביל? לא תרחיש בלתי-סביר. אבל צריך מיד להדגיש: כאשר האזרח החוסך מתקשר בימים אלו לקופת הגמל וקרן הפנסיה שלו לשיחת ייעוץ דחופה הוא עדיין שומע מנגינות של רגיעה והבטחה.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאהענפים החשובים במגזר העסקי, מסבירים לו בנאמנות לעובדות היועצים והאנליסטים, ענפי הטכנולוגיה, הידע, הביטחון, המחקר והפיתוח, המים, האנרגיה, הבנקאות והביטוח במצב טוב מאוד. השוק יציב ואין מה לדאוג, הם אומרים בקול אחד. האזרח מן השורה מקשיב להם, אפילו נוטה להסכים - אך הוא כבר חשדן. כבר מתלבט ברצינות האם, למרות הכל, לצאת מהשקעות שקליות ולשים חלק נכבד מהן ב"מקום בטוח": אולי דולר, אולי זהב, אולי ביטקוין, אולי מזרן. לא בגלל אובדן אמון בשקל, כן בגלל אובדן אמון בממשלה.
