כשפצצת האטום הראשונה התפוצצה לפני 80 שנה בדיוק, ב-6 באוגוסט 1945, בהירושימה, אלפי בני אדם מתים וגוססים הובאו אל האי הקטן והכפרי נינושימה, מדרום לעיר, על-ידי סירות של הצבא היפני וצוותים שהתאמנו במקור כדי לבצע מתקפות התאבדות. רבים מהקורבנות הובאו כשבגדיהם חרוכים ובשרם תלוי על פניהם וזרועותיהם, והם ייללו מכאב.
6 צפייה בגלריה
רובן קאיו מחפש שרידי אדם בבור בנינושימה. מצא כבר קרוב ל-100 שרידים
(צילום: AP Photo/Eugene Hoshiko)
בגלל הרפואה והטיפול הירודים באותם ימים, רק כמה מאות היו עדיין בחיים כשבית החולים שדה נסגר ב-25 באוגוסט. ההרוגים נקברו בשלל אתרים במבצעים כאוטיים וחפוזים, ועכשיו, עשרות שנים אחר כך, יש באזור מי שעדיין מחפשים את שרידי הנעדרים, מתוך רצון לכבד אותם ולהביא מעט הקלה לניצולים שגם היום מתייסרים מחוסר הידיעה על גורל יקיריהם, שליווה אותם במשך כל החיים.
וראיות על הנעדרים עודן מוּצאות מן האדמה מעת לעת. ממש לאחרונה, בבוקר בהיר אחד, ביקר רובן קאיו בחלקת יער שבה הוא חופר בניסיון למצוא שרידי קורבנות מאז 2018. הוא נעל את מגפי הגומי שלו, חבש קסדה, ריסס על עצמו דוחה חרקים, ולאחר ששתל פרחי חרצית והתפלל – החל בזהירות לסלק חצץ מבור בערך בגודל של אמבטיה. כשהאדמה הייתה רכה מספיק, הוא החל לנפות אותה בחיפוש אחר שברי עצמות.
בעודו עובד תחת השמש הלוהטת דמיין קאיו את הכאב והצער שחשו הקורבנות כשמתו. עד היום מצא קאיו כ-100 שברי עצמות, בהם חלקי גולגולת ועצם לסת של תינוק עם שיניים קטנות שעדיין היו מחוברות אליה. הוא גילה את העצמות באזור שאליו כיוון אותו תושב נינושימה, שאביו ראה לפני 80 שנה חיילים קוברים בו גופות שהובאו אל האי מהירושימה. "הילד הקטן שקבור כאן היה לבד כל השנים האלה", הוא אומר על העצמות, שלדעתו שייכות לפעוט. "זה פשוט בלתי נסבל".
6 צפייה בגלריה
מטוס חיל האוויר האמריקני נוחת בחזרה בבסיסו אחרי משימת ההטלה ההיסטורית בהירושימה
(צילום: US AIR FORCE / AFP)
פצצת האטום שהוטלה על הירושימה הרסה מיד את העיר, והרגה עשרות אלפי בני אדם ליד מוקד הפיצוץ, כ-10 קילומטרים מצפון לנינושימה. עד לסוף אותה השנה כבר הגיע מניין ההרוגים ל-140 אלף. טמיקו סורה הייתה אז ילדה בת שלוש ושהתה עם הוריה ושתי אחיותיה בביתם, רק 1.4 קילומטרים ממרכז הפיצוץ. הוא הרס את הבית ופניה נכוו, אך רוב משפחתה שרדה.
כשעשו את דרכם לבית של קרובי משפחה פגשה סורה ילדה בת 5 שהייתה לבדה והציגה את עצמה בשם הירוקו, וכן אישה עם כוויות קשות שהתחננה לאנשים שיצילו את התינוק שנשאה עמה. סורה עדיין חושבת עליהם לעתים קרובות ומצטערת שמשפחתה לא יכלה לעזור. המשפחה ביקרה בהמשך בבתי יתומים, אך לא הצליחה למצוא את הילדה. כעת היא חושבת שאולי האנשים שפגשה באותו יום, כמו גם הדוד והדודה הנעדרים שלה, נלקחו לנינושימה.
הפצועים לגמו מים, ומתו: "זה היה גיהינום"
אחרי הטלת פצצת האטום חוותה נינושימה שלושה שבועות של כאוס, מוות וקבורות חפוזות. בתוך שעתיים מרגע הפיצוץ החלו הקורבנות להגיע בסירות מהירושימה למרכז הבידוד מספר 2 באי, ובנייניו התמלאו בנפגעים עם פצעים קשים. רוב המפונים מתו כבר בדרך לאי. לפי מסמכים המוחזקים בארכיון של עיריית הירושימה, אנשי הצבא הקיסרי עבדו אז מסביב לשעון כדי לשרוף את הגופות ולקבור אותן בעיר.
איקו גישי, שהיה אז בן 18 והתלמד בהשטת סירות, הוביל נפגעים מהרציף לאזור ההסגר כדי שיקבלו עזרה ראשונה. רבים מהפצועים מתו זמן קצר לאחר שלגמו מים. בספר עדויות שפרסמה העירייה שנים אחר כך כתב גישי כי החיילים טיפלו תחילה בגופות אחת-אחת ובזהירות, אך עד מהרה לא יכלו לעמוד במספר העצום של הגופות המתפרקות, והחלו להשתמש במשרפה שיועדה במקור לסוסים צבאיים. גם זה לא הספיק, והמקום המשיך לאזול במהרה. בסופו של דבר הם החלו להכניס גופות למקלטי פצצות ולתילי קבורה.
"נותרתי בלי מילים מרוב הלם כשראיתי את קבוצת הנפגעים הראשונה שהגיעה לאי", כתב חובש צבאי לשעבר, יושיטאקה קוהארה, ב-1992. "הייתי רגיל לראות חיילים פצועים קשה בשדות הקרב, אבל מעולם לא ראיתי מישהו במצב כל כך אכזרי וטרגי. זה היה גיהינום". קוהארה נשאר במתקן עד לסגירתו, אז כ-500 אנשים בלבד נותרו שם בחיים. הוא זכר לספר כי כשאמר לנפגעים הניצולים שהמלחמה הסתיימה, ב-15 באוגוסט, הם נראו חסרי רגש ו"דמעות זלגו מעיניהם השבורות, ואיש לא אמר מילה".
אלפי שרידי אדם נמצאו בנינושימה מאז, אך רבים עדיין נעדרים. קאזואו מיאזאקי, היסטוריון ומדריך יליד נינושימה, אומר שקרוב לסוף מלחמת העולם השנייה שימש האי לאימון של מבַצעי מתקפות התאבדות באמצעות סירות עץ שנועדו לפריסה בים הפיליפיני ובאוקינאווה. "הירושימה לא הייתה עיר של שלום מההתחלה. למעשה, היא הייתה ההפך", הוא אומר. "אתם צריכים ללמוד מהדורות המבוגרים ולהמשיך להעביר את הלקחים לדור הבא".
מיאזאקי, בן 77 כיום, איבד כמה קרובי משפחה בפיצוץ האטומי. הוא הספיק לשמוע סיפורים ממקור ראשון מקרובי משפחתו ושכניו על מה שקרה בנינושימה, שהפך לבסיס הצבאי הסגור הגדול בעולם בימי ההתרחבות המיליטריסטית של יפן. אמו הייתה אחות צבאית שהוצבה בבית החולים שדה באי.
שרידיהם של כ-3,000 מקורבנות פצצת האטום שהובאו לנינושימה נמצאו מאז 1947, ורבים מהם חולצו ממקלטי פצצות. אלפים נוספים מוגדרים עדיין נעדרים. רבים ממי שמבקשים לזכור את הקורבנות באים מעת לעת כדי לבקר באי. כשלסורה, שעדיין חושבת כאמור על הילדה והתינוק שבהם נתקלה אחרי הפיצוץ, נודע על החיפושים שם, היא נסעה לאי פעמיים כדי להתפלל באנדרטה לזכר המתים. "אני מרגישה שהם מחכים שאבקר אותם", היא מסבירה. "כשאני מתפללת אני מזכירה את שמות קרובי המשפחה שלי ואומרת להם שאני בסדר ומספרת להם סיפורים שמחים".
בביקור האחרון שלו אצל סורה בבית האבות שבו היא מתגוררת כיום הביא איתו רובן קאיו קופסת פלסטיק שהכילה את לסת התינוק עם השיניים הקטנות ושברי הגולגולת שמצא בנינושימה. העצמות הונחו בזהירות על מיטת הכותנה הרכה. קאיו מסביר כי רצה להראות לסורה את השרידים השבריריים, שעשויים להיות מילד או ילדה באותו גיל של זו שסורה פגשה לפני 80 שנה. בהמשך הוא מתכוון להעביר את העצמות למקדש בודהיסטי.
סורה התפללה בדממה בעודה מביטה בעצמות שבקופסה, ואז דיברה אליהן. "אני כל כך שמחה שסוף סוף מצאו אותך", אמרה. "ברוך שובך הביתה".
