עשרות הלומי קרב הפגינו היום (רביעי) מול אגף השיקום של משרד הביטחון בדרישה להשוואת זכויותיהם לאלו של נפגעים בגוף. חלק מהמפגינים עטו מסכות מחשש שיזוהו ויופעלו נגדם סנקציות מצד אגף השיקום. במקביל, הוגשה עתירה תקדימית לבג"ץ בטענה כי אפליה זו פוגעת במעמד, ברווחה ובסיכויים של הלומי הקרב להשתקם.
במסמכים שהוגשו לבג"ץ פורטו הפערים בין הזכויות שמעניקה המדינה לנכי הגוף, לבין אלו שמקבלים הלומי קרב: נכי צה"ל עם פגיעות פיזיות חמורות זכאים למענק דיור של 3 וחצי מיליון שקלים, בעוד שהלומי קרב בדרגת נכות גבוהה מקבלים 250 אלף שקלים בלבד - סכום שאינו מאפשר רכישת דירה.
כמו כן, נכתב רק 30% מהלומי הקרב מועסקים, לעומת 60% מנכי צה"ל שסובלים מפגיעות גופניות; 75% מהלומי הקרב מדווחים על תחושת בדידות קשה - פי שניים יותר דיווחים מאשר של נכי הגוף; 91% מהלומי הקרב סובלים מבעיות שינה חמורות, לעומת 69% בקרב נכים פיזיים. הרשימה שמגדירה מי זכאי לזכויות המלאות של נכי צה"ל נכתבה לטענתם לפני שנים רבות, בתקופה שבה המודעות להלומי הקרב לא הייתה כפי שהיא כיום. עוד צוין ישנו גל ההתאבדויות שלא נעצר.
אחד הנתונים הקשים שהוצגו על ידי המוחים הוא כאמור שיעור ההתאבדויות הגבוה בקרב פצועי הנפש. לטענתם, אחת לשלושה שבועות מתאבד הלום קרב בישראל.
העתירה שהוגשה לבג"ץ מוגדרת תקדימית מאחר שלראשונה מבקשים מבג"ץ להשוות את הזכויות של הלומי הקרב לזכויות של אלו שסובלים מפגיעות פיזיות.
במסגרת הפנייה לבג"ץ דורשים העותרים להכניס את הלומי הקרב הקשים ביותר לרשימת הנכים הזכאים למלוא ההטבות, כפי שמקבלים אלו שסובלים מפגיעות גופניות. לדבריהם, פניות חוזרות ונשנות למשרד הביטחון ולשר הממונה לא נענו, ולכן הם החליטו לפנות לערכאות משפטיות. המפגינים הבהירו כי המחאה מול אגף השיקום היא רק הצעד הראשון במאבק וכי בכוונתם להמשיך במחאות, בפעילות ציבורית ובצעדים משפטיים נוספים עד שהאפליה תבוטל.
בין המפגינים היה מרק בלינסקי (28), תושב אשקלון ששירת במילואים בגדוד 8111 שבחטיבה 5. באזרחות היה בלינסקי מנהל בית ספר לגלישה באשקלון, אך כיום הוא אינו עובד ומתמקד בשיקום. ב-7 באוקטובר גויס בלינסקי למילואים, וכעבור שלושה שבועות של לחימה בעוטף הוא נפצע.
"מטען התפוצץ לידי, איבדתי שמיעה וחברים. אני פוסט טראומתי בגובה 60%, שנחשב 'זמני'", הסביר. "אגף השיקום מסרב להכיר בעובדה שהפגיעה היא לכל החיים. הייתי מנהל של בית ספר לגלישה באשקלון, אחרי הפגיעה אני לא מצליח לחזור לעבוד. יש לי מלווה צמוד. לא הצלחתי לחזור לחיים הנורמליים שלי. אני נלחם, מנסה בכל הכוח, אבל לא מצליח".
בלינסקי הוסיף: "אני מרגיש שלא רואים אותנו, הלומי הקרב. הפציעה הפיזית שלי היא זניחה לעומת מה שאני מרגיש כפוסט טראומתי. אני לא ישן, חוזר בראש לאירועים מהקרב, מתמודד עם המון אשמה. הייתי מטופל בבתים מאזנים, כרגע אני ממתין לתור ראשון אצל פסיכיאטר שאני מחכה לו כבר המון זמן".
"היום השתתפתי בהפגנה במטרה להעלות את המודעות להלומי הקרב ממלחמת חרבות ברזל", הוסיף. "אני יודע כמה זה קשה להגיע, כי אני רוצה להיקבר במיטה עם החרדות והדיכאון שלי. זה שהצלחתי לצאת היום - זה הישג מבחינתי. לא מוכן שיעשו מה שיעשו עם הלוחמים של צוק איתן, שנאבקו מול אגף השיקום כדי לקבל את הטיפול שמגיע להם".
לדבריו, "אומנם היינו היום רק כמה עשרות מפגינים, אבל יש כמונו אלפים. חלק מהמוחים הגיעו עם מסכות מהחשש שיזהו אותם. הם פוחדים שיניחו שאם הם הגיעו היום אז הם כשירים לתפקד, הרי הם הצליחו לצאת ואפילו להפגין. זה לא המצב, אנחנו לא באמת חיים".
