שלושה אירועים שונים, בזירות שונות ומרוחקות, שפרשנותם מהווה סלע מחלוקת על מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, חברו יחד בשבוע שחלף: בקטאר התכנסו ראשי מדינות בפסגה הערבית אסלאמית לאחר התקיפה הישראלית; בלבנון ציין חיזבאללה שנה למבצע הביפרים, עם כרזות בצבעי צהוב ירוק ועליהן אנשיו שעיניהם הפגועות מכוסות; ובעזה יצא לדרך מבצע “מרכבות גדעון ב’” לכיבוש העיר.
המתנגדים למלחמה רואים בכך הידרדרות: הפסגה כהוכחה לאובדן התמיכה הערבית המתונה, התמרון בעזה כדשדוש נוסח וייטנאם, וחיזבאללה המוכה כהחמצת הזדמנות להסכם שיבטיח ביטחון לצפון. אך אותה תמונה יכולה להתפרש אחרת: עדות לשינוי עמוק שחוללה ישראל מאז 7 באוקטובר.
אמנם הפסגה כללה הצהרות וגינויים, אך נמנעה מלעשות צעדים מעשיים ביחסי המדינות עם ישראל. הצהרות מנהיגי ערב הן תזכורת לסיכונים ביחסים שנרקמו בעמל רב, אך חששותיהם גם משקפות כיצד ישראל נתפסת כיום בעיניהם. מול לבנון, איראן ותימן הציגה ישראל פער עצום ביכולות ובעוצמה: מודיעין, טכנולוגיה ומבצעים ברמה שגם מעצמות מתקנאות בה. ההישגים הובנו היטב בבירות האזור: קטאר, ביירות, איסטנבול, דמשק, קהיר ואף רמאללה. נראה גם שהמסר נקלט היטב: לא יהיה עוד מקום בטוח במזרח התיכון לאיומים על אזרחי ישראל.
טרם 7 באוקטובר ישראל הייתה ספונה מאחורי גדרות וחומות, נמנעת מלהתמודד עם איומים בדרום ובצפון, מטרים ספורים מבתי התושבים. גם כאשר המון פלסטיני התפרע והבעיר אלפי דונמים, התמונה ששודרה באל-ג’זירה ונצרבה בתודעה של רבים בציבור הערבי היא חיילים מפויחים שניסו לכבות את האש במחבטים קטנים. כך גם בצפון: חיזבאללה גרם לחודשים רבים שבהם חיילי צה”ל נטשו מוצבים והסתתרו בשיחים, ולעיתים החקלאים היו מלפנים. היום התמונה השתנתה: ישראל פועלת בתפיסה אסטרטגית חדשה, שבמרכזה החלטה המבוססת על יכולות גבוהות להסיר איומים בשטח האויב, מקרוב ומרחוק. זו אולי המפגש הכי קרוב, בעשורים האחרונים, לאסטרטגיה הלאומית שעיצב בן-גוריון בראשית המדינה, שקבע שמוקדם ככל האפשר תנוהל הלחימה בשטח האויב.
המערכה הנוכחית לכיבוש העיר עזה היא המשך ישיר של האסטרטגיה החדשה. מי שטוען שצה”ל נכשל מתעלם מהקשר רחב יותר. 18 שנות הכלה אפשרו לחמאס לבנות כוח צבאי ויכולות מדינתיות: מנהרות, טילים, עשרות אלפי לוחמים ומימון כמעט ללא הגבלה. סבבי העימות יצרו אצלנו תחושת הישג שגויה, ואצלם אפשרות להתעצם. מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר, והאפשרות המוחשית למתקפה מקבילה מצפון מצד חיזבאללה, חשפו עד כמה האסטרטגיה של ישראל בעשורים האחרונים הייתה פגומה ומהוססת.
ההחלטה הישראלית להסכים עם קיומו של ארגון חמאס, שלא זנח מעולם את רעיונותיו האידיאולוגיים להשמדת מדינת ישראל, היא כישלון של כל הדרגים: המדיני והצבאי. צה”ל והשב”כ נכשלו גם בהיערכות ובהבנת האיום, וצבא היבשה קוצץ שוב ושוב. היערכות רשלנית לאיום התת-קרקעי והיעדר מודיעין אנושי, ונוסף על כך ההיסוס לכבוש את השטח כבר בחודשים הראשונים למלחמה. כל אלו תרמו גם להארכת המערכה בעזה ולקושי להכריע את חמאס.
חמאס ככוח חמוש שלטוני בעזה תהווה פגיעה קשה בהרתעה הישראלית מול מדינות האזור בכלל, ובדגש על הציר השיעי
כעת ישראל ניצבת בצומת דרכים אסטרטגי. האפשרות הראשונה: להפסיק את המערכה, כשהמשמעות ברורה, המשך שליטתו ושימור כוחו הצבאי של חמאס. הישארות חמאס ככוח חמוש שלטוני בעזה תהווה פגיעה קשה בהרתעה הישראלית מול מדינות האזור בכלל, ובדגש על הציר השיעי. חמאס ימנף זאת לחיזוק הנרטיב על חולשת ישראל מול התנגדות אידיאולוגית עיקשת. קלושים הסיכויים לאפשר אלטרנטיבה שלטונית אחרת, כל עוד חמאס לא יתפרק מנשקו והרצועה לא תפורז. די להיזכר ב־2007, אז הבריח חמאס את ממשלת הפתח תוך השלכת קציני ביטחון מהגגות. האפשרות השנייה: להמשיך בעקשנות ובנחישות במאבק הבלתי מתפשר. מערכה ארוכה, שדורשת כוחות ומשאבים, אך היא הדרך היחידה להבטיח ביטחון אמיתי.
זו לא רק שאלה פוליטית, זו בחירה אסטרטגית על עתידנו. כל ניסיון “לסגור עניין” בזמן קצר משרת את תפיסת חמאס. חמאס מנסה לשדר שאין תכלית למלחמה, אך המציאות אחרת: חמאס טרם הוכרע אך פגוע קשות, כמעט כל בכיריו נהרגו והוא בלחץ אדיר ממשמעות כיבוש העיר עזה ופינוי כלל האוכלוסייה. אם ישראל תתמיד, ההערכה היא שחמאס ייאלץ לבסוף להסכים להפסקת המלחמה בתנאים הקרובים לדרישות ישראל: השבת כל החטופים, גירוש ראשיו ופירוז הרצועה. ראשי המו״מ יידרשו לרקום הסכם יצירתי שיאפשר לחמאס לטעון בפני אנשיו כי לא נכנע. מדינת ישראל צריכה להיערך לקיום ממשל צבאי בשנים הקרובות, עד להבשלת אלטרנטיבה מקומית לשלטון בעזה, תוך שימור השליטה הישראלית הביטחונית. התנגדות ולחימה ברמות עצימות נמוכות יותר יהיו חלק מהמציאות בעזה בעתיד.
השבת החטופים היא ערך עליון, ועל ישראל במקביל ללחימה העיקשת לקדם מו”מ להשבתם, גם במחירים כבדים של הפסקות אש ושחרור אלפי מחבלים, כל עוד ישראל אינה מתחייבת לסיום המלחמה עד להשגת מטרותיה
ישראל תהיה חייבת להיות מעורבת במהלכי שיקום העיר עזה, במימון בינלאומי, על מנת למנוע משבר הומניטרי חריף העלול גם לפגוע בכל הישגי המלחמה. השבת החטופים היא ערך עליון, ועל ישראל במקביל ללחימה העיקשת לקדם מו”מ להשבתם, גם במחירים כבדים של הפסקות אש ושחרור אלפי מחבלים, כל עוד ישראל אינה מתחייבת לסיום המלחמה עד להשגת מטרותיה.
אשר בן לולוכאשר כיהנתי כמח”ט אלכסנדרוני יצאתי לסיור קרבות עם ותיקי החטיבה. שאלתי מפקד ותיק: “איך הייתה ההרגשה לסיים את מלחמת העצמאות?” והוא השיב: “שמחנו בניצחון, אבל מהר מאוד ידענו שמצפות לנו, לבנינו ולנכדינו עוד מערכות רבות כדי לשמור על מה שהשגנו”. גם היום, אחרי הישגים מרשימים וקשיים לא מבוטלים, זו התשובה. ניצחון אינו נקודה בזמן או בשטח אלא היכולת לשמר רצף הישגים לאורך שנים, בנחישות ובעקשנות, מתוך כוונה להגיע להסכמים שיבטיחו ביטחון אמיתי לאזרחי ישראל, תוך מבט מפוכח על כל איום במרחב.
אשר בן לולו הוא תת-אלוף (במיל'), לשעבר מפקד חטיבת כפיר וראש מטה פיקוד צפון. כיום מנכ"ל אשבל, חברה לניהול פרויקטים אסטרטגיים
