כבר כמה זמן שאדם מאוד יקר לי "משחק אותה" בעבודה. קידום מהיר, בונוסים, תעודת הערכה מהמנכ"ל, ושיחת הערכה שנתית שהסתכמה ב"מצויין, תמשיך כך!". ולא מזמן, הדובדבן שבקצפת – קורס מנהלים יוקרתי (קידום נוסף בדרך?). ואז משום מקום, הוא מגיע למשרד וזוכה למטר תלונות. לא בעיה חדשה, מסתבר, זה קורה כבר חצי שנה. המום, הוא ביקש לחשוב קצת.
מאוחר יותר, בהודעת וואטסאפ מוקלטת, הבהירו לו: לא פיטורים, רק שינוי תפקיד. הוא פשוט לא מתאים לניהול. עד ש"יוסכם" על תפקיד חדש, הוא מנוע מלכהן כראש צוות – בניגוד לחוק ובלי שמץ של כבוד בסיסי.
והכי עצוב? ההתנהלות הלא חוקית הזו "חוקית" לגמרי. מסתבר שבישראל מותר למעביד לשנות את הגדרת התפקיד שלנו כמעט כרצונו – גם אם זה מבזה אותנו. במקרה הטוב, אפשר לסרב ולזכות לתואר הנכסף "מתפטר בדין מפוטר" – מונח מכובס שאומר שנקבל פיצויי פיטורים. אם נתבע (לבד כנראה) אולי נזכה לפיצוי "ראוי" של משכורת אחת עד חמש. תלוי בוותק – לא בעבירה. מעבר לזה, כלום. בלי עבודה וללא דמי אבטלה.
שיעור דומה של אבסורד מקבלים מחברות ביטוח. אחרי הרבה בדיקות וטיפולים, הווטרינר המליץ על בדיקה יקרה שתסייע להבין מה יש לכלבה שלנו. תביעת ההחזר לבדיקה נדחתה. למה? המחלה שלה לא מכוסה. לכן, בדיקה שנועדה להבין מה יש לה וגילתה שזה לא מכוסה, גם לא מכוסה. מבולבלים? גם אנחנו היינו. זה כמו שקופת החולים תגיד שאנחנו חייבים לשלם על ה-MRI שהרופא הפנה אותנו, כי הטיפול בבעיה שהתגלתה לא כלול בכיסוי הביטוחי. הגיוני בסך הכל – אם היינו נביאים. אבל אז גם לא היינו צריכים ביטוח. קצת מזכיר את הבדיחה של סבי ז"ל: "אם לסבתא היו גלגלים".
הדפוס קיים גם במוסדות ממשלתיים, כמו הביטוח הלאומי. לאחרונה, הגשתי בקשה לנכות וקצבה עקב מגבלה רפואית. הבקשה לנכות עוד נידונה, אבל הקצבה נדחתה מיד – לפני הבדיקה. על בסיס רמת ההכנסה שלי בחודשים האחרונים. גם הגיוני. חשוב להקפיד על הכנסה מאוד נמוכה לפני שנפגעים או מפתחים בעיות רפואיות.
הסיפורים האלה הם סימפטום של אותה בעיה מערכתית: חוקים שאמורים להגן הופכים למכשיר פגיעה כשאין רגולציה.
המדע מאחורי האבסורד
המונח "אזהרה מוסרית" (Moral Hazard) מתאר את הנטייה להפר יותר את החוק ככל שעלות ההפרה נמוכה. כלכלה בסיסית של תמריצים. אם הסיכוי "להיתפס" נמוך והעונשים מגוחכים, זה "פשע" לא לנצל זאת.
על פי סקרי עבודה, 33% מהעובדים בישראל חווים התעמרות בעבודה; ההשפעות על העובדים והעלויות למשק עצומות – כ־2 מיליון ימי עבודה אבודים בשנה. ו"העונש"? פיצוי של עשרות אלפי שקלים. כמו בונוס ההצטיינות שניתן לחברי, מעט לפני שההתעמרות החלה. זו ממש מהות הרעיון של חכמינו "פרצה קוראת לגנב".
תיאוריית "מרחק הכוח" מסבירה איך אנחנו מנציחים את זה. במערכות היררכיות, לומדים לקבל כל הוראה מגבוה כ"נורמלית" ומפחדים לערער על החלטות. כאשר אנחנו רואים שגם אחרים "נדפקים", תהליך חוסר האונים הנרכש הושלם. וממילא, אין אלטרנטיבה.
אם מצרפים לזה את "המרוץ לתחתית" (מונח מדעי שמסביר את ההעדפה של ארגונים לחסוך על חשבון זכויות עובדים כדי להישאר תחרותיים - כמו שלאנס ארמסטרונג לקח סמים רק כדי להישאר במשחק), המערכת הופכת למטחנת בשר אנושי. האנשים הפשוטים מפסידים, והמערכת אולי חושבת ש"ניצחה" – אבל זה רק לזמן קצר. קוראים לזה הטיית ההווה.
המחוקק, המערכת והתרבות
הבעיה מתחילה בכך שהמחוקקים שלנו מעדיפים להתעסק ב"גן ילדים" במקום בהגנות מעשיות. הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה נתקעת בכנסת כבר עשור; החוקים הקיימים רכים מדי ולא מספקים הרתעה אמיתית. מערכת האכיפה החלשה, וההליכים האיטיים הופכים זכויות לגילוי נאות בלבד — משהו ש"מגיע" על הנייר, אך לא ניתן לקבל בפועל. ולא רק בעובדה.
אבל בלי אכיפה, גם חוקים טובים יירמסו. הכלכלה השחורה בישראל היא דוגמה חיה: עבודה ללא קבלות, אי־תשלום שעות נוספות והתחמקות ממסים הפכו לנורמה שמגלגלת כמעט 200 מיליארד ₪ בשנה. זה לא חוקי, אבל הענישה הרכה (שקבועה בחוק) והיעדר האכיפה הם פרצות שקוראות לגנב. במצב כזה, החוק בקושי המלצה.
חוקים בלי אכיפה הם מגן מנייר. אבל מבעד לנייר, כל הכוח בידי המערכות. אמה גולדמן, המהפכנית הפוליטית, אמרה פעם שהמאבק לחופש הוא לא על צבירת כוח על אחרים, אלא על יצירת חברה מכבדת ושוויונית
ואז אין פלא שעורכי דין נאלצים להכריז ללקוחות: "זה לא חוקי, אבל אין בזה כסף." במציאות כזו גם הם חייבים להסתכל על החשבון הסופי, לא על הצדק.
ותרבות ארגונית שלומדת שאפשר "לדרוס ובזול" מחזקת את המעגל:
חקיקה רכה והיעדר אכיפה -- > ניצול -- > השלמה -- > הנצחת מערכת נצלנית
יש מחיר לאדישות
זה לא סתם סיפור על קפיטליזם קר או רשעות תאגידית. מדובר במערכת שאמורה להגן, אך פוגעת במקומות הכי אישיים של האזרחים – התעמרות בעבודה, שלילת זכויות בסיס, רכישת שירות ללא תמורה ראויה. אם חוקים שמגנים על החלש לא נאכפים — אף אחד לא מוגן.
והפגיעה היא לא רק בכסף. זה שוחק אמון. פוגע במוטיבציה, ברווחה הנפשית, ואפילו בבריאות שלנו.
לא גזירת גורל
אפשר לשנות את זה. לא בחקיקה אינסופית – אלא בהרתעה אמיתית, באכיפה יזומה ובשקיפות:
• הרתעה משמעותית: פיצויים בסדרי גודל של מיליונים (כמו בארה"ב), הגבלות עסקיות ועונשי מאסר – לא רק בשביל להרתיע, אלא כדי להצהיר: זה לא מקובל.
• אחריות אישית, לא רק תאגידית: שהמחיר אישי, הפרצה דוממת.
• יחידות אכיפה יזומות: גופים שבוחנים באופן תדיר את תפקודם של מעסיקים ונותני שירות, עם סמכות אמיתית להטיל סנקציות משמעותיות.
• רגולציה ושקיפות אמיתית: איסור על לוגיקה מעגלית ו"אותיות קטנות", וחשיפת נתונים על דחיית תביעות, תחלופת עובדים וקנסות. רגולציה על מחירים (למשל שגם חיילים יוכלו להרשות לעצמם ביטוח רכב בחופשות). כדי שהמערכות לא יוכלו להסתתר מאחורי מעשיהן.
• דאגה לחלש: לא רק פיצוי כספי הולם, אלא גם הכשרות מקצועיות וסיוע בסיסי.
חוקים בלי אכיפה הם מגן מנייר. אבל מבעד לנייר, כל הכוח בידי המערכות. אמה גולדמן, המהפכנית הפוליטית, אמרה פעם שהמאבק לחופש הוא לא על צבירת כוח על אחרים, אלא על יצירת חברה מכבדת ושוויונית.
כי חופש שמושג בכוח ושררה הוא אשליה. בלי אזרחים, עובדים וצרכנים – אין מערכות. הכוח בידנו, גם אם גרמו לנו לשכוח את זה. להסכים עם זה זו בחירה, כמו גם לעמוד ולהתעקש על זכויות וצדק. לכולם.
לא יהיה פה טוב עד שלא נדאג שיהיה פה טוב. כל כך הרבה זמן אנחנו נלחמים על הקיום. לא הגיע הזמן לוודא שיש לנו חברה מכבדת ושוויונית – ששווה להילחם עליה?
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
