ציפורה רובין, שורדת שואה מקיבוץ ניר עוז שניצלה במלחמת העולם השנייה הודות לחסידת אומות עולם שהסתירה אותה ואת הוריה - שרדה גם הטבח בעוטף ב-7 באוקטובר בזכות תושייה יוצאת דופן. "אולי יכעסו עליי, אבל אני מרגישה שקרתה לי עוד שואה", היא שיתפה הבוקר (חמישי) בכאב בריאיון לאולפן ynet.
שורדת השבי ציפורה רובין בריאיון ל-ynet
(צילום: ליאור שרון)
היא נולדה בליטא במהלך מלחמת העולם השנייה בשנת 1944. היא והוריה התחזו לנוצרים - היא הוטבלה כתינוקת - והם הוסתרו על-ידי חסידת אומות עולם. בהמשך, היא עלתה לארץ והקימה משפחה בישראל וקבעה את ביתה בקיבוץ ניר עוז. "נולדתי בשנה האחרונה של השואה", שיתפה. "אחרי שנולדתי חיינו כנוצרים, קיבלנו תעודות זהות מזויפות שסידרה להורים פרופסורית מהאוניברסיטה - שנרצחה למחרת. ההורים ברחו מגטו וילנה וחיינו כנוצרים, הוטבלתי בכנסייה".
גיליתם שהמשפחה שהסתירה אתכם הסתירה לא מעט משפחות.
"כן, היא הסתירה קודם את ההורים שלי, ואני נולדתי שם. המשפחה קיבלה אותם כאילו הם ילדיה. אבא התרחק מהבית לכפרים רחוקים ועבד שם, והיה חוזר פעם בחודש עם הרבה מזון".
הגעת לארץ והקמת משפחה, קבעת את ביתך בקיבוץ ניר עוז. 7 באוקטובר, איך הוא תופס אותך ואת משפחתך?
"קמנו בבוקר לאזעקה שאנחנו רגילים לה כבר 20 שנה ונכנסנו לממ"ד. היו לנו אורחים, נכדה ובעלה. קיווינו לצאת תוך כמה דקות מהממ"ד, אבל הבעל של הנכדה שמע קולות מוזרים, הוא היה איש צבא, ואמר שהוא שומע אנשים וקולות בתוך הבית. אז כיבינו את האורות, את הטלפונים וישבנו בשקט - ואז שמענו איך שהם פותחים ארונות וזורקים חפצים על הרצפה, דברים נשברים והם יצאו. אחר כך הם חזרו ואחד צעק לשני שהוא נכנס לממ"ד לבדוק.
"אני והנכדה מיד נכנסנו מתחת למיטה. בעלי נרדם אז כיסינו אותו עד מעל הראש עם השמיכה, והיה בממ"ד חושך יותר מבחדר רגיל. הנוחבה נכנס, מציץ וצעק לחבר שלו 'אין אף אחד' - ויצא. ואז הם הבעירו את הבית, והבית בער עד שהעשן נכנס לממ"ד ולא יכולנו לנשום. הנכדה והחתן החליטו שאנחנו יוצאים מהחלון ויקרה מה שיקרה, כי אחרת ניחנק".
הכותרת
ההשפעה של אירועי 7 באוקטובר על זיכרון השואה | עדי אלטשולר
26:25
נכדתה ובעלה הוציאו את ציפורה ואת בעלה מהחלון, ובמזל לא היו מחבלים באותה נקודה. "יצאנו, בחוץ היו צעקות, הם היו המונים. בשנייה שיצאנו, הם לא היו בצד הזה של הממ"ד, והלכנו כפופים לפינה סגורה של שלושה קירות, אחד מהם זה הקיר של המקלחת שבער. "ישבנו שם, אנחנו בני ה-80 על מקום שהוא בערך כמו 40 על 40, במשך שעתיים בשמש קופחת, והבית על ידינו בוער. עד שהגיע החייל הראשון, ובסך הכול זה היה אחרי שמונה שעות".
אחרי ההסתרה של משפחתך, את מוצאת את עצמך במדינת ישראל, מסתתרת שעות ארוכות.
"בשבילי, פשוט חוויתי שואה שנייה. אולי אחרים יכעסו עליי, אבל לי המילה 'שואה' מתאימה במקרה הזה. זה מאוד קשה לי, כי דווקא בשנים האחרונות חיי היו טובים, למרות שבתחילת החיים בקיבוץ החיים היו מאוד לא קלים. התגברנו על זה, ואנחנו כאנשים מבוגרים הגענו לנחלה. וקיווינו להמשיך כך - ופתאום בא האסון הזה עלינו ואני מרגישה שואה שנייה, ממש ככה".
יש מי שאומר שאי-אפשר להשוות, אבל אי-אפשר להתווכח עם חוויה אישית.
"נכון, 'שואה' היא מילה שכל אחד יכול להשתמש בה ולהרגיש. היא מילה מהמילון ולא מחוברת רק לאירוע מסוים. אני מרגישה שקרתה לי עוד שואה. ולקיבוץ שלי בכלל: כל כך הרבה הרוגים ונרצחים וחטופים וחסרים. אנחנו מפורקים לגמרי. מזל שיש מתנדבים שעוזרים לנו".
הקיבוץ הוא המשפחה הגדולה שלך, אבל במשפחה הפרטית זכית להקים עוד דורות.
"נכון. ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות, ו-11 נכדים. ומהבחינה הזאת זה נכון, זה נותן אוויר לנשימה ורצון שיהיה טוב. אבל זה לא כל כך נראה באופק, בינתיים".
