המייל הראשון הגיע בשלוש לפנות בוקר. “אני יושב ובודק עבודות”, כתב פרופסור ותיק, “ופתאום אני מבין שאני כותב הערות למכונה”. אחריו הגיעו עוד ועוד. מורה מתיכון בנגב, מרצה מירושלים, ראש מחלקה מתל אביב. כולם כתבו לי אחרי שקראו את הטורים שלי על בינה מלאכותית בחינוך, חשיבה ביקורתית ואקדמיה בדילמה.
וכולם סיפרו גרסאות של אותו נושא: על זה שהם לא יודעים מה לעשות; על זה שאיש לא מכין אותם להתמודד עם בינה מלאכותית בכיתה; על זה שהסטודנטים והתלמידים שלהם משתמשים בכלים שהם עצמם בקושי מבינים, ושאף אחד, ממשרד החינוך ועד המוסדות עצמם, לא נותן להם גיבוי מסודר בנושא.
הסיפור כאן אינו פשוט, וגם אינו מוגבל רק לקומה אחת במגדלי האקדמיה, מרצים ותיקים שחלקם השקיעו עשרות שנים בעיצוב קורסים, בהגהת עבודות, בניסוח שאלות בחינה שיעודדו מחשבה ביקורתית, לא רק שינון טכני, מגלים כעת שהמפעל של חייהם המקצועיים מתפורר, ובמקומו מתנשא משהו אחר לחלוטין. הם מרגישים זאת דרך הדיאלוג עם סטודנטים, הם מרגישים זאת דרך הדפים והמילים המונחים על שולחנם לבדיקה, עבודות סטודנטים מהסוג שנראה מבריק על פני השטח, מנוסח בצורה יפה באופן מחשיד, עם מעברים חלקים כמשי בין פסקאות, אבל בבדיקה קרובה יותר (מהסוג שדורש מהמרצה פי שניים מהזמן שהשקיע פעם), מתגלה שהעבודות חסרות את השגיאות והמשפטים המסורבלים שמאפיינים מוח אנושי שמנסה לחשוב. העבודות האלו נכתבו, כולן או רובן, בבינה מלאכותית.
הסטודנטים האלו, לטענת המרצים (שרובם ביקשו שלא לנקוב בשמם; לא מתוך פחד מפיטורים, אלא מתוך תחושה עמוקה יותר שהטכנולוגיה איכשהו כבר ניצחה), מאבדים את היכולת לחשוב באופן עצמאי; או ליתר דיוק: מאבדים את הרצון לפתח את השריר הזה, את המאמץ המתמשך והמייגע של עיצוב מחשבה לתוך שפה. הם מתעצלים. בוחרים בקיצור דרך. ועל המערכת כולה, על האקדמיה בכללותה, על מוסדות הלימוד שהתגאו פעם בתפקידם כמעצבי אנשים חושבים, מרחף שינוי שמצריך הערכה מחדש, מהשורש.
המלכוד פשוט וערמומי: אי אפשר עוד להטיל מטלות כתיבה הביתה, כי ChatGPT פותח דלת לרמאות המונית. הבעיה היא לא רק הרמאות עצמה, הבעיה היא מה שאובד בדרך.
המלכוד פשוט וערמומי: אי אפשר עוד להטיל מטלות כתיבה הביתה, כי ChatGPT פותח דלת לרמאות המונית. הבעיה היא לא רק הרמאות עצמה, הבעיה היא מה שאובד בדרך
חשיבה ביקורתית זו היכולת לנתח מידע, להעריך טיעונים, להתלבט בשאלות, ולגבש דעה משלך. כל זה לא קורה באופן אוטומטי, או בלחיצת כפתור ״צור״, זה מתפתח דרך תהליך איטי של כתיבה. כשאתה כותב, אתה מאלץ את עצמך לארגן מחשבות, להתמודד עם סתירות. זה תהליך שבונה את שריר החשיבה.
תוצר מוגמר
מרצה ממכללה כלשהי כתב לי בתסכול: “אי אפשר ללמד חשיבה ביקורתית, או ליצור מחקר אמיתי בלי שהסטודנטים יעברו גם תהליך כתיבה אישי ומעמיק, שמתפרש על שבועות”. כשסטודנטים מעתיקים טקסטים מ-ChatGPT, הם מדלגים על התהליך הזה לגמרי. הם מקבלים תוצר מוגמר, אבל לא עוברים את המאבק שמפתח את הכישורים האמיתיים.
בנוסף לכל זה, קיימת בעיית חוסר העקביות המערכתית, המוסדית: "הבעיה היא שאנחנו לא עקביים בחוקים", נכתב לי בטון שמרמז על חשיפת סוד גדול. מרצים מסוימים אוסרים לחלוטין שימוש ב - AI, אחרים מנסים להגדיר "שימושים מקובלים" כמו "יצירת רעיונות", אך הקו בין המותר לאסור מטושטש.
סטודנט שומע מהמרצה "אל תשתמש ב-AI", ואז נכנס למערכת המייל של האוניברסיטה וקופצת לו הצעה להשתמש ב-Copilot כדי לסכם מאמרים או לנסח אימייל. זהו כאוס מבלבל שמזמין רמאות, כמו משחק שבו שהכללים בו נטרפים ומשתנים באמצע. ובמקרה הזה, ובגלל כל החידושים, זה משתנה כל 24 שעות בערך.
אחד המרצים, איתו ניהלתי התכתבות מייל ארוכה ומרתקת על "חשיבה יצירתית", ניסה לזקק לי את שורש הבעיה. הוא טוען שהתופעה הזו היא סימפטום של "תרבות שלמה שבה צריכה פסיבית והקאה של תוכן הפכו לנורמה". בעולם של טיקטוק ואינסטגרם, הוא מסביר, רובנו הפכנו ל"צרכני תוכן", בעוד מעטים מוגדרים "יוצרי תוכן". לטענתו, ChatGPT אינו הבעיה עצמה, אלא רק הסימפטום המושלם של העולם הזה.
הוא מאפשר לכל אחד להיראות כמו "יוצר", מבלי לעבור את התהליך החיוני והמפרך של יצירה אמיתית שהיא המחשבה עצמה. והוא צודק. כשאנחנו כותבים, אנחנו מאלצים את עצמנו לזקק רעיונות מבולגנים למשפטים מדויקים, אנחנו מגלים חורים בהבנה שלנו, ומבהירים לעצמנו מה אנחנו באמת חושבים. להעביר את המשימה הזו כולה למודל שפה, זו לא דרך לחסוך זמן, זו דרך לוותר על תהליך חשיבה חיוני.
זה כמו ללכת לחדר כושר ולבקש מרובוט להרים עבורך משקולות. אולי תקבל תמונה יפה לאינסטגרם, אבל לא תפתח שרירים.
המאמץ הבלשי האינסופי
האתגר של המורים ממשיך להתגלות לי מהכתובים, מיל אחרי מייל. אם עבור הסטודנטים הבינה המלאכותית היא פיתוי שמבטיח לסיים עבודה בחמש דקות ומאפשר פתאום שעות של זמן פנוי, עבור המרצים והמורים זמן ההשקעה בבדיקת עבודות הוכפל.
בהיעדר כלים אמינים לזיהוי טקסט שנוצר על ידי AI, המרצים נאלצים להפוך לבלשים, כמו בסרט בלשי ישן. הם משווים את סגנון הכתיבה של הסטודנט באמצעות עבודות קודמות שכתב, מחפשים "טביעות אצבע" רובוטיות, ומבלים שעות בניסיון להוכיח את מה שהם חשים באינטואיציה. "אם אני רוצה לאכוף את האיסור שלי לא לכתוב עבודות עם בינה מלאכותית", מסביר אחד המרצים ששוחחתי איתו, "אני צריך לבצע שעות של עבודת בילוש, לקרוא לסטודנטים למשרד שלי כדי להתעמת איתם, למלא ניירת ולהשתתף בדיונים משמעתיים רבים. כל העבודה הזו נעשית כדי לחשוף סטודנטים שעוברים על החוקים, כך שיש לנו פחות זמן לאלו שלא משתמשים בקיצורי דרך כדי לעזור להם ללמוד". ברור לי, הוא כותב, שלא כולם יוצרים את העבודה שלהם רק בעזרת הצ׳ט, ישנם סטודנטים שמשלבים, חצי עבודה שנכתבה על ידם וחצי שהצ׳אט כתב.
המרצים מוצאים את עצמם כאן במצב בלתי אפשרי: "לא ידעתי מתי לשבח סטודנט, כי לא רציתי לכתוב משוב כמו 'אני אוהב את הניסוח המעמיק שלך', רק כדי לגלות שכתבתי דברי שבח לטקסט שנוצר על ידי מכונה…ומה אם רוב הדברים שהגבתי אליהם בחיוב היו דברים ש-ChatGPT יצר? איך זה יגרום לסטודנט להרגיש לגבי יכולות הכתיבה האישיות שלו?".
זו המציאות של מורים רבים ששיתפו אותי בסיפורים מהשטח. טכנולוגיה שעוזרת מצד אחד, ומסבכת מצד שני.
אבל תהיו איתי רגע, בואו נהפוך את המטבע ונראה מה בצד השני: אם נלמד את הסטודנטים איך להשתמש בבינה המלאכותית ככזו שנותנת את הרעיונות הראשונים, כעוזרת על, היא יכולה לתת להם השראה ולעזור להם להתחיל תהליך יצירה המשלב גם את המוח האנושי וגם את הבינה המלאכותית. התוצאות שיתקבלו יכולות להיות מדהימות וכל זה מבלי להחליף את החשיבה שלנו. אבל כמו כל דבר שקשור לעולם החדש, גם זה דורש הבנה של שימוש נכון וחכם בכלי בינה מלאכותית.
פתרונות והזדמנויות
אני חוזרת למייל של אחד המרצים וכותבת לו תגובה עם שאלה אחת וכמה הצעות לפתרונות: ואולי זו ההזדמנות והזמן ללמד את הסטודנטים שלך שימוש אחראי ב-AI?
למשל: לבקש מהם לכתוב טיוטה ראשונה בעצמם, אחר כך להזין אותה ל-ChatGPT ולבקש ממנו ביקורת, ואז לערוך מחדש לפי הביקורת תוך הסבר מפורט היכן הם הסכימו עם ההצעות של המכונה והיכן לא.
או לדרוש שכל עבודה תכלול נספח שמתעד בדיוק איזה חלקים נכתבו בעזרת AI ואיזה שיקולים הובילו את הסטודנט לקבל או לדחות את ההצעות שה - AI נתן.
או להקדיש שיעור שלם להדגמה חיה של האופן שבו AI טועה. לקחת נושא שהסטודנטים כבר למדו לעומק, ואז לנתח ביחד את הטעויות, את חוסר הדיוק, את המשפטים שרק נשמעים נכון אבל בעצם הם לא. או להציע מטלות שמחייבות חשיבה ביקורתית על התוצרים של AI עצמו, למשל לבחון שלושה מאמרים שכתב ChatGPT על אותו נושא, לזהות סתירות ביניהם, ולהסביר מי מהם הכי פחות שגוי ולמה (כי הרי אף אחד מהם לא יהיה נכון לגמרי). למשל.
כרוניקה של כאוס
האתגרים הללו אינו נחלתם של מרצים בודדים המתלבטים בבדידות בחדריהם; מדובר בבעיות מערכתיות רציניות שפוגעת באקדמיה כולה, מכיתות הבסיס ועד לסמינריונים לתואר שלישי.
האבחנה הכי חדה שקראתי הגיעה בטקסט קצרצר בעברית, שנכתב על ידי מישהו שהזדהה כ"מרצה אנונימי מאוניברסיטת תל אביב": "הסטודנטים משתמשים במודל שפה כלשהו כדי לכתוב את החיבורים שלהם, הפרופסורים משתמשים ב-ChatGPT כדי לתת להם ציון. הבינה המלאכותית מדברת עם עצמה, אף אחד לא לומד, ואין לנו מושג מה הסטודנטים באמת יודעים."
זהו תיאור של מערכת שקורסת על עצמה: סטודנטים שולחים טקסט שלא כתבו, מקבלים חזרה ציון שנקבע על ידי אלגוריתם שגם הוא לא קרא באמת את הטקסט (לא באופן שבו בני אדם קוראים), ובסוף התהליך הזה אף אחד לא יודע אם מישהו למד משהו.
הלמידה עצמה, הדבר שהאקדמיה אמורה היתה לייצר, נעלמת לה מתוך המשוואה, והשאירה מאחור רק את המעטפת: הציון, התעודה, ונקודות הזכות שמזכות את הסטודנטים בתואר.
הפתרונות דורשים חשיבה מחודשת ויסודית על מהות ההערכה האקדמית. ישנם מרצים שחזרו למבחני כתיבה בכתב יד בכיתה, כאילו חוזרים אחורה בזמן רק כדי להציל את ההווה. אך מדובר כאן בפתרונות חלקיים בלבד, שדורשים מהמרצים השקעת זמן כפולה ומעלים שאלות של הוגנות ונגישות.
קרן שחרואולי, רק אולי, התשובה אינה טמונה בשיטות בילוש מתוחכמות יותר, אלא בשינוי פרדיגמה. אולי הגיע הזמן להפסיק להעריך את התוצר הסופי, ולהתחיל להעריך את התהליך: את החשיבה, את הדיון, את היכולת להגן על רעיון בעל פה, את הנכונות לטעות וללמוד. הדיאלוג בין סטודנט למרצה, המבוסס על מאמץ אינטלקטואלי כן ואמיתי, הוא המנוע של צמיחה אקדמית ואישית.
כשהדיאלוג הזה משלב בינה מלאכותית ככלי עזר, הוא יכול להפוך למשהו חזק יותר. השאלה הגדולה שניצבת בפני האקדמיה כעת היא לא איך להימנע מהרובוטים, אלא איך להזכיר לבני האדם, סטודנטים ומרצים כאחד, מדוע המאמץ לחשוב, לכתוב ולהתדיין בעצמנו, בשילוב עם כלים חדשים, הוא מאמץ ששווה להשקיע בו. כי בסופו של דבר, אם נשתמש נכון, ה- AI לא יגביל אותנו, יש לו את הכוח להעצים אותנו. להעצים את הלמידה.
