זה קרה בדיוק ביום הראשון שבו התחלתי ללמד באוניברסיטת קולומביה קורס שנקרא "ישראל המודרנית". קצת נרגש, כרגיל בשיעור ראשון, עברתי עם התלמידים על תוכן השיעורים הצפוי להם בסימסטר. הסברתי שהמטרה היא להעשיר ולהעמיק את הידע שלהם, וגם לגרום להם לאתגר את התפיסות שלהם. לכן, למשל, בכל הנוגע לשיעורים שעוסקים בסכסוך, אמרתי שנלמד את שני הנראטיבים המתנגשים לגבי מה שהתרחש ב-1948: הזווית הישראלית שמדגישה את מלחמת העצמאות לאחר שהפלסטינים התנגדו להצעת החלוקה וצבאות ערב פלשו לארץ, והזווית הפלסטינית שמדגישה את הנכבה כתוצאה מהמלחמה.
התפרצות אנטי-ישראלים לשיעור באוניברסיטת קולומביה
(צילום: Columbia Jewish & Israeli Students)
עוד לא סיימתי לדבר, ולכיתה התפרצו, בצעקות לא ברורות, כמה רעולי פנים, עם כרזות שמציגות תמונות מעזה, וצעקות על ג׳נוסייד. מכיוון שהגעתי לניו-יורק רק כמה ימים לפני תחילת הקורס, והייתי משוכנע שההפגנות משנה שעברה כבר שככו, ברגע הראשון שראיתי את רעולי הפנים האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב שהם מחבלים. אחרי שנייה התעשתתי וקמתי לעברם. הבטתי על הסטודנטים בכיתה: כולם המשיכו לשבת, ספק מבוהלים-ספק מוטרדים. חלקם הוציאו את הסלולרי והתחילו לצלם בשתיקה.
הרגשתי, בראש ובראשונה, אחריות כלפיהם. לא יכולתי לדעת אם הם מפוחדים ועד כמה. מבחינתי, בעיקר ניסיתי להרגיע את המהומה: הצעתי למתפרצים לוותר על הצעקות ולהצטרף לשיעור, ללמוד ולהביע את דעתם. הם, כמובן, לא ענו, והמשיכו לצעוק ולצלם את עצמם, כשהם מכריזים בגאווה על הפעילות שלהם, תוך שהם מצטטים משהו שכתבתי פעם, לא הבנתי בדיוק מה, ומציינים שהגיע פרופסור מישראל כדי ללמד ציונות.
כשהם החלו לזרוק את הכרזות על התלמידים, הבנתי שצריך להיות פחות אדיב. לצערי אני לא בקיא בערבית, אבל כמה משפטים אני כן יודע. כשאמרתי להם לצאת מהכיתה בערבית – התברר, כמובן, שהם לא מבינים את השפה, בדיוק כפי שהם, סביר להניח, גם לא מבינים את מורכבות הסכסוך.
לאחר שהסכימו לצאת והשיעור הסתיים, התמונות שצילמו הסטודנטים כבר הופצו ברשתות החברתיות. כשיצאתי מהכיתה כדי לעכל את שקרה, נתקלתי בהפגנה מחוץ לקמפוס, שבה הבטיחו המפגינים כי סופה של ישראל קרוב מאי פעם. בזמן הזה כבר קיבלתי מבול פניות, גם מהתקשורת, גם מקולגות וגם מרשויות האוניברסיטה שהציעו להצמיד לי אבטחה בשיעורים. אולי אני טועה – אבל ביקשתי שלא יאבטחו את השיעור הבא שלי, שאמור לעסוק ביהודי ארצות האיסלאם. הרגשתי שזה יהיה מוזר, מעין כניעה, ללמד עם אבטחה בכיתה. ימים יגידו אם טעיתי.
למרות שידעתי על ההפגנות, לא שיערתי שיתפרצו לתוך הכיתה, ושסטודנטים ירשו לעצמם לאיים על סטודנטים אחרים רק משום שבחרו ללמוד – לא בהכרח לתמוך – על ישראל והסכסוך באופן מקצועי
נחזור להתחלה. הוזמנתי לקולומביה על ידי המכון ללימודי ישראל ויהדות השייך לחוג להיסטוריה שם, בין היתר כלקח ממה שהתרחש בקולומביה בשנה שעברה. שכן מפתיע ככל שהדבר יישמע – באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם יש אומנם כמה מרצים ישראלים אבל אף אחד אינו היסטוריון שמתמחה בהיסטוריה של ישראל. למרות שידעתי על ההפגנות כמובן, לא שיערתי שיתפרצו לתוך הכיתה, ושסטודנטים ירשו לעצמם לאיים על סטודנטים אחרים רק משום שבחרו ללמוד – לא בהכרח לתמוך – על ישראל והסכסוך באופן מקצועי.
אני חייב לציין שהאוניברסיטה עצמה, ובוודאי המחלקה שלי, תומכת ומכילה, אבל עצם העובדה שרעולי פנים נכנסים לכיתה לאחר שנת הפגנות מחייבת גם את האוניברסיטה להערכה מחדש. אחת השאלות שעלו בעקבות האירוע, למשל, היא אם לאשר לסטודנטים להתהלך רעולי פנים, כפי שהמתפרצים נהגו.
אבי שילוןאני לא מתכוון להירתע, ומה שקרה רק המחיש לי עד כמה חשוב ללמד על ישראל והסכסוך מתוך נקודת מבט מורכבת, שאינה רואה רק צד אחד. אני גם משוכנע שזו הדרך הטובה ביותר להסביר את ישראל והציונות, גם אם יש לי ביקורת רבה על הממשלה הנוכחית. בסיכומו של יום מתיש ומפתיע אני רק יכול לומר שלמרות שהמקצוע שלי מחייב אותי לעסוק בישראל וביהודים ביום-יום, מעולם לא הרגשתי יותר יהודי כמו באותם רגעים בהם הם התפרצו עם איומים לכיתה.
