"שלחתי לצבא את הילד היחיד שהיה לי עלי אדמות, קיבלתי חזרה שלושה ארגזים כחולים עם הציוד האישי של דייגו שלי, שגם היום, שנה אחרי נפילתו, אני עדיין לא מסוגל לפתוח", אמר בבכי אבנר שוישה הרסאג', כשהוא עומד בחדרו של בנו. המיטה עדיין מסודרת, הפלייסטיישן כמו מחכה לו שיגיע הביתה לחופשה. "אין מה לעשות", הסביר האב. "מישהו חייב לשמור על המדינה ואני גאה שזה דייגו".
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יחול השנה ביום רביעי הקרוב, חודש לפני יום השנה לנפילתו של סמ"ר דייגו שוישה הרסאג' ב-30 במאי, שנהרג לצד מפקדו, סמ"ר אליה הלל, בפיגוע דריסה במחסום חווארה. בן 20 היה בנופלו. האב אבנר סיפר, כשלצידו בת זוגו ליזי, שהייתה לדייגו כאם: "נכנסנו למשבצת השחורה של משפחת השכול. אני עדיין לא מעכל ולא מבין שדייגו איננו".
לדבריו, "דייגו היה כל עולמי. ילד של החינוך המיוחד שעד גיל 10 לא ידע לזהות אותיות, לא זיהה צבעים, התקשה לתקשר עם חברים והיה בבועה בבית". אבנר התקשה לעצור את הדמעות, אולם הוא היה גאה כשסיפר על בנו. "שידעו מי זה דייגו, שהלך לקרבי והגשים חלום למרות שכבן יחיד לא היה חייב. אבל הוא ביקש ממני: 'אבא, אני רוצה ללכת לקרבי'. חתמתי לו בלב שלם וגם היום אני לא מתחרט. הוא נהרג במדים של צה"ל, שהיו עבורו סמל של הצלחה במסלול חייו הקשה, שיעד לו את שולי החברה", שיתף.
אבנר וליזי מתגוררים בדירת קרקע ברחוב דייגו ברמת גן. המחווה של ראש העירייה כרמל שאמה, להסב את שם רחוב ילדותו אחרי נפילתו לרחוב "דייגו" על שמו, גורמת להם לנחת. "הוא למד בתיכון של חינוך מיוחד ובכיתה י' פתאום אמר לי: 'אבא, אני רוצה קרבי כמוך'. זה היה רגע של הארה. עניתי לו שהוא חייב להצליח בלימודים ולהעלות את הכושר הגופני. פתאום קיבלתי ילד אחר. נרשמנו לכושר קרבי, הוא למד לתקשר עם חברים. בטקס הסיום בכיתה י"ב לא היו גאים ממני ומליזי".
אבנר סיפר: "ניסיתי לשוחח עם דייגו שחייל קרבי יכול גם למות בקרב ואפשר לתרום גם בחיל פחות מסוכן. אבל הוא אמר: 'אבא, זה מה שאני רוצה'. זה היה הדייגו שעליו חלמנו מאז שהיה קטן. שתהיה לו אישיות וידע לעמוד על שלו".
דייגו התגייס לחטיבת כפיר. היום שבו חזר הביתה לראשונה במדים "היה היום המאושר בחייו, וגם בחיי שלי. צריך להבין, זה נס שהוא בכלל התגייס, כל מי שליווה אותו לאורך מסלול חייו אמר שדייגו במדים זה סמל שניתן לשבור את המסלול של החינוך המיוחד".
"חיכה לו עתיד ורוד אחרי השחרור", סיכם האב. "קניתי לו דירה בתל אביב שחיכתה לו, הוא חלם לטוס ליפן. חיכתה לו עבודה. יש בי תחושת החמצה ענקית שככה חייו נגדעו. היה לנו ילד מדהים, שגבר על כל המכשולים במסע חייו הקצרים, 20 שנים שהיה לנו כמתנה".
"יום לפני שנהרג הרגשתי שמשהו רע קורה"
שעות הערב המוקדמת, השמש כבר שוקעת ובשערי בית העלמין הצבאי השקט שבעתלית, לחלקה שבה קבור רס"ן גיא נזרי, נכנסים עם דמעות בעיניים האחות התאומה תמר והאח הצעיר יובל, בן 24. הם מגלים שחבר קרוב של גיא ביקר במקום כבר לפניהם ושטף את חלקת הקבר של אחיהם. "תבין", יובל אמר, "חצי שנה חלפה, עוד מעט יום הזיכרון הראשון שלנו וזה עדיין לא נתפס, עדיין לא הגיוני שגיא שלנו איננו".
בזמן שהאחים מדברים, תמר ממשיכה לנקות את המצבה ובודקת שהכול במקום: "אני בחודשי היריון מתקדם. להגיע לפה לחלקה של גיא, להבין שעוד מעט אהיה אימא בעזרת השם, וגיא לא יהיה לידינו, זה מטלטל מאוד", סיפרה. "יום לפני שאחי נהרג, הרגשתי שמשהו רע קורה. יום לפני שהוא נפצע התעוררתי בבהלה, ירדתי למטה, לסלון, ואמרתי לאמא 'את לא מאמינה, חלמתי שגיא מת'. אמא ואבא ניסו להרגיע אותי, אבל הרגשתי שמשהו רע קורה לו. ככה זה, קשר של תאומים".
רס"ן נזרי, בן 25 במותו, נפגע באורח קשה מירי טיל נ"ט בקרב בג'באליה ב-19 באוקטובר אשתקד. שבוע וחצי לאחר מכן מצבו הוחמר בבית החולים וכעבור שעות הלך לעולמו. הוא הותיר אחריו הורים, יעל ומיכאל, אחות תאומה תמר ואח, יובל.
תמר המשיכה וסיפרה על הגעגועים הרבים לאחיה: "גיא הוא אח תאום נדיר. הוא דאג לי מאוד, כתב לי, הקליט לי אין-ספור הודעות, היינו מדברים על הכול".
ביום רביעי הקרוב יעלו בני משפחת נזרי לראשונה ביום הזיכרון לקברו של גיא, שהמשפט שלו - "טוב לחיות בעד ארצנו" - הוטבע במדבקות, חולצות ואינספור מקומות לזכרו של הקצין המבריק ששימש כמפקד פלוגה בחטיבת השריון 401.
האחים התאומים אפילו יצאו לקורס קצינים בבה"ד 1 יחד. גיא היה מפקד פלוגה, ותמר קצינת חינוך: "הוא כל הזמן אמר לי 'תמיד תזכרי, נגיע לצבא, נעשה שליחות ונהיה קצינים'. כל הזמן הוא דיבר על הערכים שיש להנחיל לחיילים - על אהבת המולדת, לתת, לתרום", אמרה תמר. "אני זוכרת שכשהיינו צוערים בבה"ד 1, בימי הקורונה, הוא כל הזמן היה מסנג'ר אותי. הוא היה צועק לי 'תמר, תעשי לי כביסה, תקני לי בשק"ם משהו'".
תמר סיפרה גם על הרגעים לאחר הפציעה של גיא: "כל כך דאגתי לו, ואז הגיע הסיוט. הייתי חרדה לשלומו כל העת, ידעתי שהוא חזק, שהוא ייצא מזה, אבל אז הייתה הסתבכות רפואית. הרופאים ניסו הכול, אבל אני זכרתי מה חלמתי - שאחי התאום מת. הכי אהבתי אותו בעולם, הוא היה קשוב, ערכי, דואג, איכותי ואכפתי לכולם".
כמה חודשים לפני מותו, בהרצאה שהעניק בבית ספר בחיפה, אמר רס"ן נזרי: "אני רוצה להגיד משהו אחר. טוב לחיות בעד ארצנו. אני לא פה כדי למות בעד ארצנו. זאת האמת. אף אחד לא כאן כדי למות בעד ארצנו. אנחנו פה להילחם, להישאר חיים, עם ישראל הוא עם חזק".
על חצי השנה המטלטלת שעברה על המשפחה הוסיפו האחים: "ממש כואב למשפחה, אבל חייבים להמשיך. ככה גיא היה רוצה. בפועל החיים ממשיכים, אבל זה מלווה אותנו כל יום. המון געגועים ואנחנו לא מעכלים את גודל הבור שנפער אצלנו. קשה לנו מאוד להתרגל לחיים בלעדיו. יום הזיכרון היה יום מיוחד וחשוב מאוד לגיא, עם הרבה חברים שאיבד כמפקד. מי האמין שאנחנו נהיה משפחה שכולה שתגיע בשבוע הבא לקבר של אחינו ביום הזיכרון. זה לא נתפס והכאב לא מרפה".
