תמונת ראי לרדידות אלה הדורשים "סיום המלחמה עכשיו!" בלי קשר לתנאי הסיום ולמשמעותם ביום שאחרי (החזרת החטופים? שמירה על הפרימטר? פירוז הרצועה?) מספקים אלה הדורשים "כיבוש עכשיו!" בלי להידרש לתצורת הכיבוש באותו יום שאחרי. מבחינה פיזית תוכניתם ברורה: "מחיקת" ההתנתקות והקמת יישובים יהודיים מחדש תוך שיבת צה"ל לשליטה מלאה בכל השטח. השאלה היא מה יהא על המיליונים האחרים שגרים שם מבחינת משפטית? איזה משטר ינוהל בעזה בסיום הכיבוש, לאחר שבספטמבר 2005 אלוף פיקוד הדרום פירסם "מנשר בדבר סיום הממשל הצבאי" וישראל הכריזה על "סיום השליטה באמצעות תפיסה לוחמתית" וכי "תמה תחולתם של דיני הכיבוש ברצועת עזה"?
כדי להבין את אפס המעשה בתחום, יש להשוותו להכנות הרבות שעשה מי שלימים יהיה נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, מאז מונה ב־1961 לכהן כפרקליט צבאי ראשי
כדי להבין את אפס המעשה בתחום, יש להשוותו להכנות הרבות שעשה מי שלימים יהיה נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, מאז מונה ב־1961 לכהן כפרקליט צבאי ראשי. אף שבתקופה ההיא לא הופעלו לחצים בינלאומיים כלשהם, ואף שבאותן שנים האוכלוסייה הערבית בישראל חייתה עדיין תחת ממשל צבאי, שמגר שקד על עבודת מטה לגבי המשטר המשפטי בשטחים הכבושים. התוצר המרכזי היה "המדריך לקצין הפרקליטות הצבאית בממשל צבאי בשטח כבוש". במסגרתו הוכנו נוסח תקנות לשעת חירום, מכתבי לוואי לרשויות המוסמכות להסביר להן את מהות הסמכויות שיינתנו להן ואופן הפעלתן עם סיום הכיבוש, וגם מנשרים בערבית שיודבקו במקומות הציבוריים ויבהירו לאוכלוסייה את "עובדת הכיבוש, תחומי השטח הכבוש, מטרת הכיבוש, הצהרה על נטילת הסמכויות על ידי השלטון הצבאי, הודעה על המשך תוקפם של חוקי האזור שלא בוטלו או שונו, הוראה על המשך פעולתם של השירותים החיוניים" וכו'.
שמגר דאג גם שיוכנו תיקים מיוחדים שבהם היה תיאור מפורט של מערכות המשפט בשטחים, לרבות שמות של שופטים ועורכי דין בערים הראשיות (שיתבקשו לחזור ולתפקד). משהסתיימה מלחמת ששת הימים בניצחון, טבע שמגר את ההגדרה "שטחים מוחזקים" (לא "נחלת אבותינו ששוחררה" מזה ולא "השטחים הכבושים" מזה), שאיפשרה לו אחר כך בהיותו יועץ משפטי לממשלה לקבוע ש"המדינה לא תתנגד לפנייה של תושב השטחים לבית המשפט הגבוה לצדק" כדי לאפשר פיקוח משפטי יעיל על ממשל צבאי.
מאוחר יותר, כששמגר יואשם בניסיון להכשיר "כיבוש נאור", הוא יענה בבוז שלאנשים "הדואגים כביכול לזכויות האדם בשטחים, קל יותר להטיח ביקורת מאשר לעשות מעשה" ויתעקש שמטרת המשפט בשטחי כיבוש היא לצמצם את החיכוך עם האוכלוסייה המקומית במידת האפשר לטובת כל הצדדים. שמגר גם שלל את האמירה שבמעשיו הוא תמך בכיבוש באומרו שבלי קשר לעמדתו "מי שעומד בראש מערכת מקצועית חייב להיות מוכן וערוך לכל התפתחות. הגזרה שהייתה נתונה לפיקודי הייתה הגזרה המשפטית, וסברתי תמיד שישראל צריכה להיות מדינה שמקיימת את הוראות האמנות הבינלאומיות ככתבן וכלשונן".
מאז 1967 המשפט הבינלאומי רק התפתח והתעצם הן מבחינת הדין המהותי והן מבחינת אכיפתו על ידי מדינות זרות וגופים בינלאומיים. גם התנגדות האוכלוסייה בעזה לצבא צפויה להיות קשה הרבה יותר מזו שהייתה ברצועה ב־38 השנים שקדמו להתנתקות. המשמעות היא שהעיסוק במשפט שיונהג ביום שאחרי בעזה חשוב עשרת מונים. אבל הממשלה הדורשת "כיבוש!" אינה מורה לגורמי המקצוע בראשות היועמ"שית והפצ"רית להכין את התשתית המשפטית הדרושה – בכוח אדם, בתקציבים, בחקיקה ובמוסדות – כדי שהשרים יבינו את משמעות החלטתם לאור תקנות האג שקובעות כי "בעבור סמכויות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, ינקוט הלה בכל האמצעים שביכולתו על מנת להחזיר על כנם ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים". נוח להם להתעלם מהנושא ותחת זאת פשוט לירות מילים סתומות בקצב סטקטו: "ננצח. נכבוש. נשלוט." ממש כמו תאומיהם מהצד הנגדי שעל "ילדותיות טענותיהם" הם מלגלגים בלי בושה.
