רגע לפני שנכנס ללחימה בעזה, סמ"ר עדי ליאון ז"ל, לוחם גדוד צבר בחטיבת גבעתי, ביקש מהוריו בקשה לא שגרתית - סכין קומנדו. ההורים, שיצאו לפגוש אותו בג’יפ של סבו ניצול השואה שהלך לעולמו שנה קודם לכן, מצאו באחד התאים סכין ישנה, מוכנה לפעולה.
עדי חיבר אותה לווסט, ונכנס לקרב שממנו לא שב - לאחר שנפל באסון הנמ"ר בימים הראשונים של תחילת הפעולה הקרקעית ברצועה בפרוץ המלחמה.
הסכין שרדה את הפגיעה הקטלנית ושבה למשפחה כמזכרת מצמררת מסב שעבר את השואה, ונכד שנפל בהגנה על המדינה. בין האובדן לתקווה, נולדה גם "האורות של עדי" - ערכה חינוכית שממשיכה את דרכו ואת הערכים שעליהם הקריב את חייו.
"עדי היה לוחם בגדוד צבר של חטיבת גבעתי והתגייס באוגוסט 2021״, סיפרה אימו, נורית ליאון, בשיחה עם ynet. "את רוב השירות שלו הוא עשה בחטיבה ובגדוד והיה ממש לפני שחרור. ב-7 באוקטובר הקפיצו אותם ברגילה. הם עלו צפונה לרמת הגולן להצטייד, ובאותה שבת הם נכנסו לכפר עזה. הם נכנסו כשהיו שם הרבה מאוד מחבלים, והם חילצו תושבים וראו את כל הזוועות. ביום שני, כשהוא יצא מכפר עזה, הוא התקשר והיה נשמע מזועזע. הוא לא ידע מה אנחנו יודעים והוא רצה לשמור עלינו. הייתה שם לחימה מאוד קשה והוא אמר ׳אני ראיתי מראות שאף אדם בעולם לא אמור לראות׳. הבנו שהם חוו שם באמת חוויה מטלטלת ולא הבנו את גודל הזוועות.
"בשלב הזה הם נכנסו לשטחי כינוס, והייתה תקופה בין יום שני שיצאו מכפר עזה לכניסה הקרקעית, שהם נכנסו לשלב האימונים. יומיים לאחר מכן, ברביעי בלילה הוא התקשר אלינו בערך ב-11 בלילה, ואנחנו בתמימות שואלים אותו אם יש מצב שנבוא לביקור. הוא אמר 'אני לא יודע מה קורה איתי'. אסור היה לו להגיד איפה הוא אבל הוא רמז לנו. באותו רגע שהבנתי שאנחנו ידועים איפה הוא, אמרתי לאמיר בעלי 'אני נוסעת'. הוא אמר 'את משוגעת', ואני השבתי 'תיזהר, אתה יכול להצטער על זה כל החיים'. לא יודעת למה אמרתי את זה. התקשרתי לחבר מהיישוב שהיה לו נשק ארוך ושאלתי אם יש מצב שהוא בא איתנו דרומה, והוא הסכים. באמצע הלילה לקחנו את הדברים ואמרנו שניסע לעדי בג׳יפ שהיה של אבא שלי, שקיבלנו כמה חודשים קודם לכן אחרי שנפטר".
"אבא שלי היה ניצול שואה", סיפרה ליאון. ״הוא נולד ב-1940, היה מאחד מילדי בלגיה שהמחתרת הבלגית החביאה. ההורים שלו מסרו אותו לשכנה שהתחזתה לסבתא שלו, ואחרי כמה חודשים הוא נמסר למחתרת הבלגית כי היה מסוכן מדי. אחרי המלחמה, היו״ר הצליח לפגוש את אמא שלו ששרדה את אושוויץ, ואבא שלו נרצח. הם עלו לארץ, ואמא שלי פגשה בתל אביב אלמן צעיר שקראו לו יעקב - והם התחתנו. לאבא שלי קוראים ד"ר שאול פרלברג, ואת שם המשפחה הוא קיבל מהסבא שאימץ אותו. ב-1986 אבא שלי הקים את המערך האורולוגי של הר הצופים, והוא שנים רבות היה אחד מהמייסדים של החר"פ בצריפין. עד שיצא לפנסיה, שנים רבות כל יום רביעי, פעם בשבוע, הוא היה עוזב הכול והולך להתנדב.
"בין עדי לסבו היה קשר קסום"
"גדלנו עם אבא שהסביר שלהתגייס זו זכות ולא חובה, והוא תמיד אמר ׳תזכרו מה קרה כשלא היה לנו צבא'. אבא שלי לא סיפר כלום עד גיל 76. לא ידענו שום דבר. אני גם לא ידעתי שסבא שלי הוא לא הסבא האמיתי שלי עד גיל 12. בגיל 76 היה כנס בארץ של מי שהייתה המחתרת הבלגית, 'ילדים ללא צל', והזמינו את אבא שלי - ואז הוא הבין שיש עוד כמוהו בארץ. רק אז הוא התחיל להיפתח ולספר.
לדבריה, "הוא נפטר בגיל 82. גילו לו סרטן ותוך עשרה ימים הוא נפטר. היה בין אבא שלי ועדי קשר ממש קסום. עדי הבין שהוא בבית חולים, ויצא לשם מהצבא עם המדים והנשק. אמא שלי אמרה שאבא פשוט התעורר לחיים כשראה את עדי. הוא היה כל כך גאה לראות אותו עם המדים, וזו הייתה הפעם האחרונה שהם התראו".
נורית ובעלה נסעו כאמור לבקר את בנם עדי, רגע לפני שנכנס ללחימה בעזה, עם הג'יפ של סבו המנוח. "לקחנו את הג׳יפ כי חששנו אולי ממחבלים שהיו בדרכים, וכמה דקות לפני שיצאנו מהבית שאלתי את עדי אם הוא רוצה משהו. הוא אמר לי 'תביאי סכין'. שאלתי איזו סכין, והוא השיב 'סכין מטבח, סכין קומנדו'. אמרתי לו 'אין לי דברים כאלה בבית'. הוא לא ביקש אוכל או דברים אחרים. הוא הבין שהוא חייב 'פלאן בי' אם הנשק לא יעבוד, אם הוא יצטרך להיות פנים מול פנים מול המחבלים.
"20 דקות לפני שפגשנו אותו, אמרתי לבעלי שאבא שלי היה מצויד ברכב שלו כמו הרבה ניצולי שואה. היה לו הכול, ואמרתי שפשוט נחפש. קיבלנו את הג׳יפ כמה חודשים לפני אז לא ידענו מה יש בו. חיפשנו בכל מיני תאים, ופתאום מצאנו באחד התאים סכין קומנדו מדוגמת מוכנה לפעולה. הסתכלנו האחד על השני בהלם. אמרתי 'יש לי קמע מלמעלה ומלמטה'. הגענו אליו באמצע הלילה, עדי יצא אלינו לכביש ונתנו לו את הסכין. הוא ישר שפצר אותה על הווסט, ואמרנו לו שהוא וחברים שלו הולכים לעשות את ההיסטוריה של מדינת ישראל״.
ב-27 באוקטובר 2023 עדי נכנס עם הנמ"ר ללחימה בעזה, ושם נפל מטיל נ״ט שפגע בנגמ"ש. "הם היו הנמרים הראשונים שנכנסו לרצועה, והוא היה צמד ברזל עם פדיה מרק ז״ל. הוא סיפר הכול, איפה נכנסים, וידענו את סדר הכוחות", סיפרה נורית. "זה היה פחד אלוהים אבל אומץ מטורף מבחינתם, וארבעה ימים לתוך הלחימה הצליח טיל נ״ט לחדור את הנמ"ר שהיו בו - ומתוך 12 לוחמים 11 נהרגו, ביניהם עדי שלי".
הסכין של סבא של עדי שרדה את טיל הנ"ט ושבה למשפחה כמזכרת מהסבא ניצול השואה, ועכשיו גם מעדי. ״את הסכין קיבלנו בארגזים הכחולים. היא שרדה את הפיצוץ ויש עליה עוד חומר מהטיל", אמרה נורית. "עדי כתב את שמו בראשי תיבות על הסכין. הוא נשא אותה על ליבו, בצד שמאל על הווסט, והיא שרדה את הפיצוץ".
במהלך השבעה, יצרו עם נורית קשר שני לוחמים שהיו עם עדי, וביקשו למסור לה משהו: "אף אחד לא יצר איתנו קשר מהגדוד כי היו בלחימה. שני חברים ביקשו לבוא והביאו לנו מחברת של עדי. במחברת הזו הוא השאיר מכתבי פרידה לנו ההורים, לכל אחת מהאחיות שלו, למשפחה המורחבת, לחברים ולמדינה. במחברת היה כתוב 'לקרוא לאחר מותי'. עולם ומלואו היה במחברת הזו.
המכתב של עדי ז"ל, לצד מכתבים נוספים, ניתן למצוא בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה"ֿ"הדף האחרון שלה היה מיועד למדינה, ושם הוא כתב "אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת, ועכשיו תורי להגן עליה ולנקום את נקמתם של כל האזרחים והחיילים, התינוקות והזקנים, וכל הנשים שהיו פשוט חסרי עונים מול התופת של חמאס. זה החינוך שנתנו לי הוריי. בזה אני מאמין. מקווה שתזכרו אותי'".
לדברי נורית, "הוא כתב עם שגיאת כתיב כנראה מכוונת, 'חסרי עונים, כי היו שם ב-7 באוקטובר הרבה שנותרו ללא מענה. חסרי עונים. הייתה לו בקשה צנועה גם שיזכרו אותו, ובגלל זה הקמנו ערכה חינוכית שנוצרה מהמכתב של עדי שנקראת 'האורות של עדי', עם הערכים של עדי, שתורגמה כבר לחמש שפות".
