זה היה לילה היסטורי. כמו הרבה לילות ביממות האחרונות. כמו יותר מדי ציוני דרך בשנה ושמונה חודשים שחלפו מאז 7 באוקטובר. ועדיין, משהו בלילה הזה היה שונה. אומדן הפעולה האמריקנית בפורדו, נתנז ואיספהאן ודאי יימשך זמן מה. מלחמת הנרטיבים סביבה תארך אף מעבר. ובכל זאת, לא בכל יום תוקפת ארה"ב מתקני גרעין באיראן. לא בכל עשור מגבה המעצמה החזקה בעולם את ישראל בהיקפים שכאלה. לא בכל דור אנו חוזים במהלך שמשנה את פני האזור כולו.
המשמעות, חשוב להבין, היא הרבה מעבר לצבאית. המלחמה בין ישראל לאיראן היא מהבודדות מאז מלחמת העולם השנייה בין שתי מדינות שאינן חולקות גבול. סלע המחלוקת ביניהן אינו טריטוריאלי אלא אידאולוגי. מה שמפריד ביניהן אינו גדר אלא ערכים. מהסיבה הזו, ההצטרפות האמריקנית למתקפת המנע על איראן היא יותר משילוב זרועות מבצעי. זוהי הצהרה שממסגרת מחדש את המאבק הנוכחי. לא רק ירושלים וטהרן נמצאות כאן בהתנגשות, אלא תפיסות עולם שונות. לא ישראל ואיראן נאבקות פה לבדן, אלא המזרח והמערב. לכן מה שמונח כעת על הכף אינו רק משקלה הצבאי או המדיני של ארה"ב, אלא המוניטין שלה. ולא פחות מכך, המוניטין של דונלד טראמפ.
הסתכלות שכזאת גוזרת שלוש מסקנות מיידיות. הראשונה היא שפרויקט הגרעין לאו דווקא הושמד, אבל עוכב מעבר למה שניתן לשער. זה נכון בראייה צופה פני עבר, אך בעיקר בהתבוננות עתידית. גם אם מתקנים מסוימים לא נפגעו או שאורניום מועשר הוסתר ממטוסי ארה"ב, הנשר האמריקני כבר בשמיים, והוא לא ינחת עד שיוודא שהטרף שלו חוסל. על כך צריך להודות לא רק לממשל בוושינגטון, אלא גם לדרג המדיני והמבצעי בישראל שאפשר זאת בתחכום ובתבונה.
המסקנה השנייה היא שהדרך הישראלית אולי ברורה יותר, אבל עדיין ארוכה. פרויקט הגרעין האיראני הוא אמצעי, לא מטרה. התכלית היא השמדת ישראל. מהודעות הבכירים הישראלים הבוקר ניתן לסבור בטעות שהמבצע הסתיים. ראש הממשלה הצהיר ש"השגנו יחד הישגים חסרי תקדים", בלשון עבר. שר הביטחון נקט שימוש זמנים דומה, ובירך את נתניהו ש"הוביל את מבצע עם כלביא". אבל משטר האייתוללות עדיין עימנו. אם יישאר על רגליו כשאחרון המפציצים ייכנס שוב לתרדמת בהאנגרים במיזורי, חידוש הצרות שלנו הוא רק עניין של זמן, גם אם יעבור עוד דור עד אז.
העיניים צריכות להיות נשואות עתה למוסקבה ובייג'ינג. שתי המעצמות שמובילות את הגוש המזרחי מנהלות קשרים הדוקים עם איראן. תקיפתה לא רק מלחכת את שולי גלימתן, היא משמשת אזהרה מפני תמיכה במשטרים הפוגעים בבעלות בריתה של אמריקה
המסקנה השלישית מעניינת לא פחות, והיא שהעיניים צריכות להיות נשואות עתה למוסקבה ובייג'ינג. שתי המעצמות שמובילות את הגוש המזרחי מנהלות קשרים הדוקים עם איראן. תקיפתה לא רק מלחכת את שולי גלימתן, היא משמשת אזהרה מפני תמיכה במשטרים הפוגעים בבעלות בריתה של אמריקה, בערכיה, בדרכה. רוסיה וסין נמנעו מהבעת תמיכה מובהקת באיראן במערכה הנוכחית, ולא בכדי. משטר האייתוללות אינו בהכרח הגורם שעבורו יעורער האיזון הגלובלי ביניהן לבין ארה"ב. חברותן הקבועה של השלוש במועצת הביטחון מספקת הזדמנות לבחון אם בקרוב נראה ביטוי לכך. החלטה משולשת הקוראת לעצירת המלחמה, אך גם האוסרת על איראן לפתח גרעין, תעיד שהשלוש החליטו להקריב את טהרן על מזבח היציבות המשותפת. הימנעות ממנה תלמד שהמערכה רחוקה מסיום.
ואחרי ההישגים הכבירים והמשמעויות, חשוב גם לזכור את ההקשר – את השבת שהכניסה את כולנו למציאות שממאנת להתחלף. ישראל פועלת בגבורה ובצדק היסטורי בשטחה הריבוני של מדינה אחרת, אבל גם ריבונותנו שלנו מופרת כל עוד החטופים עדיין בשבי. אם לא נפתור את החזית הזאת לא נוכל להתקדם הלאה. הסיפור הישראלי יוכתב לא על-ידי מפציצים, אלא על-ידי ערבות הדדית.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
