בשבוע שעבר לישי מירן לביא יצאה מהבית שבקיבוץ כרמים ונסעה שוב לתל אביב, כדי לנאום בעצרת למען השבת החטופים החללים שעדיין נמצאים בעזה. בעל כורחה, כבר לפני חודשים ארוכים זה הפך לדבר שבשגרה, ואת הכיכר בשדרות שאול המלך בתל אביב היא מכירה היטב. רק שהפעם, בזמן שהיא הייתה שם, עמרי חיכה לה בבית, עם הילדות. הוא עמד ליד השיש, רוני ועלמא עמדו על כיסאות לידו. והם הכינו רוטב לפסטה. ביחד.
"כשהכריזו על חתימת העסקה, הייתי במשלחת בארצות הברית. הקדמתי את החזרה שלי ליום שישי, אמרתי לילדות שהיו לי פגישות טובות מאוד ושאבא יחזור בקרוב הביתה. התגובה הראשונית של רוני הייתה לצייר לנו ציור של ארבעתנו. שאלתי אותה: 'רוני, את רוצה שנלך לספר לסבתא ולסבא שאבא בא הביתה?' והיא אמרה לי: 'לא. רק שזה יקרה'", סיפרה לישי בריאיון חשוף ל-ynet.
עמרי מירן פוגש את משפחתו לראשונה לאחר שחרורו מהשבי
(צילום: לע"מ)
"ביום ראשון אמרתי להן שזה ממש מתקרב, וזה עדיין היה קשה להכיל. בערב סידרנו מזוודות. שוב אמרתי שזה מתקרב ואנחנו לא יודעים אם זה יקרה היום או מחר או אולי בעוד שלושה ימים", שיתפה לישי. "תמיד יש את המקום הזה של הפחד, אני לא ידעתי באיזה מצב עמרי יהיה, איך יחזור. בכלל, עד שאת לא רואה בעיניים ובטוחה שזה קורה - זה לא בטוח".
"היה מלא מתח, חששות. בסופו של דבר, אנחנו עומדים מול ארגון טרור ואי-אפשר לדעת מה יהיה. הכי רציתי בעולם לצרוח, אבל לא, כי יש כאן שתי ילדות שאני צריכה לשמור עליהן ועל הנפש שלהן".
למרבה השמחה עמרי אכן שב, ולישי ציפתה לו ביום חזרתו בנקודת המפגש ברעים. "ביום שני בבוקר נסעתי לשם. כשהוא ירד מהאוטו, עוד לפני שפגשתי אותו, דיברתי עם הבנות בטלפון ואמרתי: 'אבא חזר'. כשהן פגשו אותו, כולנו כבר היינו בחולצות שעליהן מודפס הציור שרוני ציירה", אמרה.
איזה עמרי חזר אלייך?
"עמרי חזר עמרי. הוא נכנס הביתה עם אותו 'סנטר' שאיתו הוא יצא מהבית. ברגע שהוא ראה את הילדות, הברק והחיוך חזרו לו לעיניים. הדבר הראשון שעשיתי היה לחבק אותו, חיבוק ענקי, להרגיש אותו. אחד הדברים הכי מרגשים שעמרי אמר לי היה שהוא הרגיש אותנו שם. סיפרתי לו שכל הזמן אמרתי לרוני ולעלמא שאבא מרגיש אותנו, שאנחנו נחשוב עליו, נדבר ונשלח לו לבבות והוא ירגיש את זה. הדהים אותי שהוא אמר את זה - זה היה כל כך מרגש".
לישי סיפרה כי למרות השהות בשבי בעזה, עמרי נחשף להצהרה המשותפת שלה ושל משפחת סיגל בעקבות הסרטון שחמאס פרסם שלו ושל קית' סיגל, בסוף אפריל 2024. "היה לו קשה לראות אותי ואת דני בהצהרה שעשינו אחרי שקיבלנו את הסרטון של עמרי וקית', יחד עם משפחת סיגל. מצד שני, זה נתן לו כוח וזו הייתה הוודאות בעצם שאנחנו בחיים", אמרה.
"עמרי הרגיש שאנחנו בחיים. גם אני הרגשתי שהוא בחיים. גם בתקופות ארוכות מאוד שלא היה לנו מושג מה קורה, שלא ידענו כלום - גם אז החזקתי את זה שהוא בחיים, שהוא יחזור על הרגליים. אני באמת לא יודעת מאילו חומרים הם עשויים, אחרי יותר משנתיים בגיהינום הזה לעמוד על הרגליים".
איך נראים הימים הראשונים בבית? איך יודעים מה לתת ואיך, מתי להתקרב, או ההפך?
"יש לנו תהליך ארוך של שיקום אישי ומשפחתי, של בנייה מחדש. זה לא שאחרי שנתיים אבא חזר ו'הכול בסדר', ובזה זה נגמר. זה ייקח זמן. אנחנו חיכינו הרבה זמן בשביל להתחיל את מסע השיקום שלנו, גם כמשפחה וגם כזוג. זה מרגיש כמו שני חברים ותיקים שלא ראו זה את זה, ופתאום יושבים ומדברים. לאט-לאט, השלמת פערים ומידע, ומה כל אחד עבר בשנתיים האלו. זה לא פשוט להכלה ולעיכול. עמרי עבר דברים לא פשוטים. אנחנו לומדים לחיות ולדבר מחדש".
"אני אתן הכול כדי שהילדות שלנו יגדלו יחד. לצד הטראומה - בבריאות, בשמחה, באושר. זה גם מה שנותן לנו עכשיו כוח: הצחוק המתגלגל, השובבות, וזה שהן עדיין נשארו ילדות. כמובן שהן התבגרו מהר, במיוחד רוני, אבל הן אלה שנותנות לנו כוח להמשיך, להתחיל מחדש".
ועכשיו, תוכלי להתפנות לעכל את מה שעבר עליך, לטפל בך?
"בכנות, עדיין לא. לפני יומיים או שלושה, בפעם הראשונה, הרגשתי שאני מתחילה להיות מוכנה. אני עדיין לא שם, אבל אני מתחילה להבין שאני צריכה להתחיל להבין את מה שעבר עליי. בזמן הזה הייתי סוג של מכונה. היו שני תפקידים - להיות אישה של עמרי, להיות אמא של רוני ועלמא. את עצמי שמתי בצד. אני מבינה שאני צריכה להתחיל למצוא את לישי בחזרה".
לישי התייחסה לשיח החברתי, וקראה לציבור להיות אחראי על האופן שבו הדברים נאמרים, מתוך הבנה כי גם החברה מנסה להירפא מהמשבר שהגיע בעקבות אירועי 7 באוקטובר. "אנחנו עדיין בימים מאוד סוערים. אני חושבת שכולנו חייבים לשים לב למה אנחנו כותבים, איך אנחנו מגיבים - כי אנחנו חייבים כעם להיבנות מחדש. השבועיים האלה לא היו פשוטים, לא ברשת ולא בטלוויזיה. יש לנו עוד דרך. המאבק הוא על דמותה של המדינה, איך אנחנו מבטיחים לילדים שלנו, שחוו במשך שנתיים מלחמה שלא באמת הסתיימה, שאנחנו נעשה הכול כדי שהעולם שלהם, של כולנו, יהיה טוב יותר", אמרה.
"יש לי הרגשה שכאנשים וכחברה אנחנו לא מצליחים להכיל את העובדה שאין חטופים חיים", הסבירה לישי. "אנחנו לא יודעים איך להתנהל או להתנהג עם זה. אנחנו באמת עוד מעט נוכל לקום מחדש אם רק נחזיר את כל החטופים שאנחנו צריכים להחזיר, שכל אחד מהם הוא עולם, כל אחד חשוב. ארגיש הקלה ואחזור באמת לנשום רק כשכולם יחזרו. אנחנו התחלנו את הדרך לשיקום ואנחנו במו ידינו הורסים את זה. אסור לנו לעשות את זה. חייבים לבנות כאן מדינה מתוקנת, עולם מתוקן. בואו נשאיר בצד את כל הסכסוכים, את כל החשבונות".
"חשוב לי להגיד תודה אמיתית וגדולה לחיילים, ללוחמים שלנו ולכוחות הביטחון", אמרה לישי. " גם היום הם מחרפים את הגוף והנפש שלהם. אני מודה לכל מי שעוטף אותנו באצילות נפש - אין מילים לתאר. המילה 'תודה' היא קטנה מדי".
