"ברגע אחד כבר לא הייתי ילדה - אי-אפשר היה להצחיק אותי או לעבוד עליי, לא האמנתי יותר בכלום". תיארה ד', בת 31 מתל אביב, היום נשואה ואמא לתינוק בן שנה, את סיפור האימה שחוותה בגיל תשע. "איתי ליבוביץ' הפדופיל פגע בי כשהייתי ילדה. יש לי הרבה חלקים שחורים שאני לא זוכרת, אבל אחרי תקופה הבנתי שעברתי אונס", סיפרה בשיחה עם ynet על ההתמודדות ארוכת השנים, זמן קצר לפני שחרור מי שתקף אותה באכזריות.
ב-2004, נזכיר, בית המשפט המחוזי בתל אביב גזר על הפדופיל איתי ליבוביץ' 24 שנות מאסר, לאחר שהורשע בעבירות מין חמורות כלפי ילדות בנות 4 עד 11, שאת חלקן גם אנס. הוא היה אז בן 24. היום, לאחר סיום ריצוי עונשו, הוא צפוי להשתחרר מהכלא, זאת בניגוד לדברי הסנגוריה הציבורית שלא אישרה תחילה כי ישוחרר.
"נולדתי בתל אביב כבת זקונים", שיתפה ד' בשיחה שקיימנו במקום מגוריה במרכז העיר. "היו לי שני אחים, גדולים ממני ביותר מעשר שנים. גרתי סמוך לאיפה שהיה פעם השוק הסיטונאי. ילדה תל אביבית עצמאית, ספורטאית, שחוזרת הביתה ברגל לבד מבית הספר כמו כל החברות שלה, דבר שהיה לגיטימי.
"באותו יום נורא, אחי הגדול היה בעבודה, הוא עבד כברמן, והאח השני היה עם חברים בתל אביב", המשיכה. "כל אחד היה במקום אחר. רציתי ללכת לחברה, אבל ההורים שלי ביקשו שאחזור הביתה כי בערב הייתה להם הופעה. הם רצו שאהיה בבית, אז התחלתי ללכת. בדיעבד אני זוכרת שראיתי אותו (את ליבוביץ' - ל"א) בבית הספר, בדרך הביתה, ליד הבית.
"כילדה לא ידעתי לעשות אחד ועוד אחד, ורק אחרי המקרה הבנתי מאיפה הפנים שלו מוכרות. אני לא יודעת מה הוא עשה שם, הוא פשוט עמד. גרתי בבניין ישן בתל אביב, אז לא הייתה דלת לכניסה ולא אינטרקום, אבל הרגשתי שמשהו רע קורה, שמישהו עוקב אחריי. אז רצתי במדרגות, פתחתי את הדלת של הבית מהר ונכנסתי".
היא סיפרה: "הספקתי לקחת את הטלפון של הבית, רציתי להתקשר להורים. אבל אז שמעתי אותו דופק, והוא אמר שיש לו רק מכתב קטן להביא לי. אחרי שהוא ניסה וניסה אמרתי לעצמי, ילדה בת תשע, שאפתח את הדלת בקטנה, אקח את המכתב והוא ילך. רק רציתי שזה ייפסק. פתחתי פתח קטן בדלת, אבל הוא דחף את הדלת לכיוון השני. צרחתי".
בנקודה הזו, שיתפה, השתנו חייה לנצח: "התעלפתי מהפחד. אני זוכרת שהוא ניסה לסגור לי את הפה, אבל אז איבדתי את ההכרה. התעוררתי רגע אחרי זה על המיטה שלי. הוא אמר לי 'אם תעשי מה שאני אומר, לא אפגע בך'. ואז הוא עשה בי מה שהוא עשה. ואני רק רציתי שזה ייפסק, שאלתי אותו מדי פעם מתי זה ייפסק. המשפט שרץ לי בראש לאורך אותו זמן היה מתמונה שנזכרתי בה, כשאבא שלי אמר לאחי אחרי שגנבו לו את הארנק - 'אם משהו כזה קורה לך שוב, לעולם אל תילחם, תיתן לו מה שהוא ירצה והוא ילך, ככה הוא לא יפגע בך יותר'".
ריאיון באולפן ynet עם דיירת הבניין שאליו היה אמור להשתחרר ליבוביץ'
(צילום: ירון ברנר)
"זה מה שראיתי לנכון לעשות באותו זמן", אמרה. "לא להיאבק. לתת לו מה שירצה ואז הוא ילך, ואחרי זמן מה הוא הלך. משם לקחתי מגבת, והתקשרתי לאבא שלי. תוך דקה הוא היה בבית. לא שאל שאלות. חיבק אותי והתקשר מיד למשטרה, לאמבולנס ולאמא שלי. אני זוכרת את השוטרים מכסים אותי על המיטה בשמיכה, רק שאף אחד לא יראה. לא השכנים ולא אף אחד.
"הם הכניסו אותי לאמבולנס, ובבית חולים הריצו עליי בדיקות DNA. שמעתי מאמא שהמשטרה הפכה את הבית. אחרי זה המשפחה שלי ניקתה את הכול כדי שלא אראה מה היה שם. לא הסכמתי להיכנס לחדר שלי אחרי בית החולים, ישנתי עם ההורים המון זמן. לקחתי כדורים באופן קבוע כי היה חשד שיהיה לי איידס".
"אחרי תקופה הבנתי - עברתי אונס"
"יש הרבה חלקים שחורים שאני לא זוכרת, אבל אחרי תקופה הבנתי שעברתי אונס", שיתפה ד' בעצב. "זמן מה אחרי המקרה ההורים שלי שיפצו את כל הבית. הפכו את החדרים, החליפו מיטות וארונות. לא הייתה לנו אופציה לעבור למקום אחר כי הבית היה שלנו, והם רצו שאסכים לחזור לישון בחדר כמו ילדה רגילה. אני לא זוכרת את הלילה הראשון שחזרתי לישון לבד, אבל לאורך שנים הייתי קמה הרבה מהשינה.
"ניסיתי גם לפגוע בעצמי", סיפרה. "פשוט רציתי שהפחד שאני מרגישה ייגמר, שהתחושות שאני מרגישה, שמעולם לא הרגשתי לפני כן, יירגעו. שהמחשבות שלי יירגעו. לקחתי סכין ואמרתי שעדיף להרגיש משהו שהוא לא פחד או פשוט לא להרגיש. אלו היו המחשבות של ילדה קטנה, שהיא חושבת ברגיל. אבא שלי הפולני מיד רצה שאחזור לבית הספר אחרי המקרה, אבל הייתי הולכת ומקיאה את התרופות שהייתי לוקחת, ואז היו מבקשים שאגיד להורים שלי לבוא לקחת אותי, והיו מערבים את משרד הרווחה.
"חודש אחרי המקרה שלי הוא אנס את הילדה בת ה-11 שדיברו עליה בחדשות, ואז אמא שלי סיפרה לי שידעו שהוא על אופנוע, אז עצרו רוכבי אופנוע בתל אביב. עשו בדיקת דם לאחד הרוכבים וככה תפסו אותו. הם ראו שזה תואם ל-DNA שאותר עליי. אחרי זה הוא סיפר על ילדות בנות חמש ושש שהוא תקף בבית ספר. זימנו אותי לעשות קלסתרון במשטרה. אמרו לנו לצאת מהבית כי מביאים אותו לעשות שחזור.
"זו הייתה טרגדיה", המשיכה. "ההורים שלי והאחים שלי אכלו את הלב שהוא פה ושאין להם מה לעשות. בערב אחד התיישבתי מול הטלוויזיה. לא אמרו לי שתפסו אותו, ופתאום הוא היה על המסך בחדשות. עפתי שני מטר אחורה ושם ההורים שלי הבינו שזה באמת הוא. פשוט נבהלתי, הגוף שלי נבהל, אני ממש זוכרת את זה. הגוף שלי זכר. ככה לפחות זה הרגיש.
"אנשים לא מבינים מה זה לפחד, זה לא סרט אימה. זה משתק אותך ברמה שאתה לא יכול לנשום. לא יידעו אותי לאורך הזמן בכלום. לא ידעתי איך קוראים לו עד שראיתי אותו בחדשות. הייתה פעם אחת עובדת סוציאלית שישבה איתי אחרי המקרה, אבל זהו".
בעקבות האונס משפחתה של ד' התפרקה, והוריה התגרשו. אף אחד מבני המשפחה לא העלה את הנושא לאורך השנים, עד שבשבוע שעבר התברר לה כי ליבוביץ' הולך להשתחרר לחופשי בעקבות פוסטים שראתה בקבוצת הפייסבוק של השכונה שאליה היה אמור לחזור כשישתחרר. לבסוף, הוחלט כי ליבוביץ' יעבור לעיר אחרת במרכז הארץ אחרי שחרורו.
"הבן אדם הראשון ששיתפתי בסיפור באופן מלא היה החבר שלי מכיתה י'", שיתפה ד' על ההתמודדות עם הטראומה. "הוא הראשון שהיה איתי בסיטואציות אינטימיות והרגשתי שאני יכולה לשתף אותו. שאני רוצה וצריכה. עם המשפחה מעולם לא דיברנו על זה, עד לפני שבוע. אמרתי להם לראות שהוא משתחרר, וביקשתי שיקראו את הכתבה שפורסמה ב-ynet בעקבות זה.
"אמא שלי דיברה איתי על זה לראשונה, ולא האמינה שהיא מדברת על זה פעם הראשונה. היו להם הרבה דברים אחרים להתעסק בהם סביבי, סביב ההתנהגות שלי. בבית הספר למשל, הייתי מאוד בעייתית, אבל לא העיפו אותי כי הייתי ספורטאית טובה מאוד ועברתי לפנימייה של ספורטאים. כל הזמן הייתי בורחת, חוזרת מאוחר, רבה עם כולם. היו שולחים לי ניידות.
"ניסו לשלוח אותי לטיפולים שלא החזיקו עד היום, אבל רק הספורט הציל אותי - המשמעת, הרצון לנצח. הייתי מתחרה בתחרויות בכל העולם ומנצחת בלי שאף אחד יודע את הסיפור שלי, נראית מהצד הכי טובה. בניגוד לספורט, בשביל שאוכל ללכת ברחוב ולהסתכל קדימה היו חייבים פיזית להחזיק אותי. כל הזמן הייתי מסתכלת אחורה באובססיה כדי לראות מי הולך אחריי, ועד היום אני עושה את זה, אבל קצת פחות".
"אני לא חזרתי לחיים שלי, איך הוא יחזור לשלו?"
"הפחד שממלא אותי. אנשים לא מבינים מה המשמעות של לפחד. את מנסה להעביר את התחושה אבל לא מצליחה. יש לי התקפים לא פשוטים, שאם אני לא משתפת את מי שלצידי בטראומה שעברתי, יחשבו שאני מטורללת. אני עוברת מאפס ל-100 בצורה לא מוסברת. בן רגע כבר לא הייתי ילדה יותר. לא היה אפשר להצחיק אותי או לעבוד עליי. לא האמנתי יותר בכלום".
"מאז המקרה יש מעט מאוד אנשים שקרובים אליי. אין לי מעגל חברים, כל השנים יש לי אולי שתי חברות. אני בדרך כלל מתאכזבת מאנשים מאוד. יש לי כל הזמן משברי אישיות, נקודות שאם אני מגיעה אליהן אני מתפוצצת ברמה לא הגיונית ולא מסוגלת להתמודד יותר. זה מגיע בבת אחת - בשנייה דוחקים אותי ואני מתפוצצת בצורה לא הגיונית, ואני לא מצליחה לעבור טיפול כי לדבר מול בן אדם לא עוזר לי.
"בתואר הראשון עשיתי סמינריון על פגיעה מינית, ורק שם גיליתי שהוא ניסה להשתחרר מספר פעמים בשנים האחרונות, ושאמא שלי הביעה התנגדות. לקראת השנים האחרונות ידעתי שרגע השחרור שלו הולך ומתקרב. הכנתי את עצמי שזה הולך להגיע. הרגשתי שהוא לא יכול לחזור לחיים שלו, כי מעולם לא חזרתי לחיים שלי לפני. אז איך הוא יחזור?".
ואיך גילית על השחרור?
"הייתה פשלה של המערכת. היו חייבים לעדכן אותי 60 יום לפני שהוא עומד להשתחרר - אבל לא עדכנו, רק בשבוע שעבר נזכרו. ב-11 במרץ הוא היה בוועדת שחרור, וב-19, שזה מחר, הוא משתחרר. אליי התקשרו ב-15 במרץ. השוטרת שדיברה איתי אמרה לי שזה נפל בין הכיסאות, ובינתיים הוא משתחרר בלי שיש את צו ההרחקה שהגשתי מיד כשהבנתי שהוא משתחרר.
"אם יאשרו את הצו אז הוא לא יוכל להגיע בכלל לתל אביב. אמא שלי עדיין גרה בבניין שבו גרנו. אבא שלי גר בבת ים, ולא נראלי שזה משהו שאני יכולה לעלות בפניו כי הוא לא יצליח להכיל את זה. השחרור שלו החזיר אותי ישר אחורה. עורכת הדין שלי שלחה לי את כתב האישום. קראתי אותו לראשונה בחיי וראיתי שכל מה שכתוב זה כל מה שאני זוכרת. לא היה משהו שלא זכרתי. אומרים 'הזמן עשה את שלו', אבל שום דבר לא נשכח. אני זוכרת הכול ולראות שיש מישהי שעברה בדיוק את אותו הדבר, הילדה שהוא אנס חודש אחריי - זה משהו מטורף.
"ניסיתי להגיע אליה אבל לא הצלחתי", ציינה. "זה כאב לי מאוד כי עכשיו זה הזמן שלנו לעשות משהו יחד. לא עשינו כלום כל כך הרבה זמן, והכי הייתי רוצה שכולן, כל מי שנפגעה ממנו, יגישו צו הרחקה. כדי שהוא לא יוכל לזוז שלוש שנים, לא משנה איפה הן גרות היום. הוא הולך כנראה לגור במרכז הארץ, ואם מישהי תגור לידו? הזיכרון נשאר.
"אם אלך ברחוב ואתקל בו זה מיד ישפיע, ואני גרה קרוב מאוד אליו. אני לא רוצה להגיע למצב שהוא עובר מולי. היום כשאני אמא לתינוק, ועובדת עם ילדים, אני לא יכולה להסתכל ימינה ושמאלה ולבדוק מי נראה חשוד ומי לא, ואם הילדים בטוחים או לא. זה נשמע לי הזוי, ואין לי ספק שהוא ימעד שוב, זה רק עניין של זמן. יש מצידו מסוכנות גבוהה. עד לא מזמן אבחנו אותו ככה, אז ממה הוא מפחד? מהכלא? הוא היה שם כבר 20 שנים".
