ישראל, איך אומרים תמיד בשילוב של צער וכנות, לא זקוקה ליום זיכרון כדי לזכור. החיים כאן הם הרי פאזל שמורכב מעשרות אלפי חתיכות זיכרון. הנופלים אולי לא מסתובבים בינינו, אבל קרוביהם כן. במדינה שבה כולם מכירים את כולם הלכה למעשה ולא כמליצה, הזיכרון אינו דומם – הוא נושם, גם אם בקושי רב. הוא לא חבוי בגינות, כיכרות ורחובות על שם גיבורים ממלחמות שכבר קיימות רק בספרים. הוא צץ מדי יום בדירה ממול, במשפחה של החבר של הילד בגן, בישיבת הדירקטוריון בצידו השני של השולחן.
וממילא, איך אפשר לשכוח כשהמציאות מקפידה לשוב ולהזכיר עם התווספותם של עוד חללים לרשימה המתארכת עד אין קץ. זה ההבדל בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. נקודת המבט על השואה, כאירוע עבר, רק הולכת ומתרחקת. הזמן מביא עימו אתגרים ייחודיים בעניין שימור הזיכרון, אבל גם מוביל לכך שהשואה פועלת אחרת על ההווה הישראלי, בעוצמות הולכות ופוחתות. להבדיל, זיכרון הנופלים במערכות ישראל הוא אירוע מתגלגל. ומתגלגל. ומתגלגל. דלתות מפעל הצער הזה לא ייסגרו לעולם.
כבר שנה וחצי שלזיכרון הזה, שנספר קדימה בדמות רשימת הנופלים ההולכת ומתארכת, ישנו זיכרון נוסף שאותו צריך לספור לאחור – מספר החטופים שנותרו בעזה. כבר יותר מדי זמן שהוא עומד על 59, ומי יודע כמה זמן יישאר כך. הם נותרים 59 כי אותם קשה יותר לזכור. אלפי ישראלים מפגינים למענם על בסיס יומי, קושרים סרט צהוב לידית רכבם או עונדים סיכה לדש חולצתם, אך החטופים אינם קונצנזוס. מי שמערער על נכונות הקביעה הזאת, מוזמן לתהות אם מישהו היה מעז לומר, כדברי בצלאל סמוטריץ', שישנם דברים חשובים יותר מהנופלים.
כבר שנה וחצי שלזיכרון הזה, שנספר קדימה בדמות רשימת הנופלים ההולכת ומתארכת, ישנו זיכרון נוסף שאותו צריך לספור לאחור – מספר החטופים שנותרו בעזה. כבר יותר מדי זמן שהוא עומד על 59
ישנם חלקים בציבוריות הישראלית שמטרתם היא לאחד בין הנופלים לחטופים. חיילים שנופלים הם אסון למשפחותיהם ומקור לכאב קולקטיבי עמוק, אך 77 שנות עצמאות יצרו את ההבנה שלמרבה הצער מדובר בהכרח. לו רק היה אפשר להתייחס כך גם לחטופים, לנרמל את תסריט החטיפה לרצועה כסוף טרגי אך אפשרי, פחת בלתי נמנע של קיומנו כאן.
ניר צדוקבמקום שחיותם תהיה בשורה טובה, היא בשורה רעה. היתרון של הנופלים עבור המדיניות הישראלית, הוא שהם נפלו. כבר אי-אפשר להציל אותם. לזכור אותם זו משימה כואבת יותר, אך גם פשוטה יותר. והנה בעזה, אחרי קרוב ל-600 יום של שבי בתנאים לא אנושיים, נותרו עדיין – כך על-פי הדיווחים – 24 אנשים שדבקים בחיים. לו רק היו מתים, אפשר היה פשוט להתייחד עם זכרם בשקט, בממלכתיות, להפיק מסופם הטרגי איזשהו זיכוך קולקטיבי. היכן שיש שקט אין ביקורת. החטופים החיים בעזה הם כאב ראש לממשלה. אותם קשה יותר לזכור. מהם מעדיפים לשכוח.
