צעירה בת ה-26 נרצחה הבוקר ביריות ברמלה. הכול היה ידוע: מטען הונח בעבר ברכבה, היא נדקרה בידי גיסותיה שהוגש נגדן כתב אישום, אך היא פחדה סרבה למקלט, ובסוף נורתה למוות. איתה ברכב ישבו אחותה בת ה-14 ובנה בן ה-4, שנפצעו. כל מנגנון התרעה הופעל – אבל המדינה לא הצילה אותה.
על היחס לרצח הבוקר ורבות אחרות אפשר ללמוד מתגובת המשטרה: היא הודיעה שפתחה בחקירה ומיהרה לקבוע כי הרקע הוא "סכסוך ברחוב הערבי". זו לא בחירת מילים תמימה, אלא דרך למחוק אחריות ולהציג רצח צפוי כעניין פנימי. כך מוחקים את הקורבנות, כך מנרמלים את חוסר המעשה – וכך ממשיכים להפקיר אזרחים שלמים.
תוך המציאות הזו, נשים פשוט לא נמצאות בסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. במשך שנים ממשלות ישראל הזניחו את המאבק ברצח נשים, והממשלה הנוכחית שוברת שיאים של הפקרה. לא מדובר במחדל – אלא במדיניות מכוונת
אבל ההפקרה לא נעצרת ביחס לחברה הערבית. ממשלת ישראל מפקירה את כלל אזרחיה. הזלזול בחיי אדם הפך לשגרה: לקיחת סיכונים בלתי סבירים על חיי חיילים, הפקרה של החטופים, עלייה חדה בתאונות הדרכים, ואוזלת יד מול גל הרציחות. פעם אחר פעם ברור – חיי אדם אינם בראש סדר העדיפויות של הממשלה הזו.
ובתוך המציאות הזו, נשים פשוט לא נמצאות בסדר העדיפויות של מקבלי ההחלטות. במשך שנים ממשלות ישראל הזניחו את המאבק ברצח נשים, והממשלה הנוכחית שוברת שיאים של הפקרה. לא מדובר במחדל – אלא במדיניות מכוונת שמבהירה לנשים בישראל שחייהן פחות חשובים.
עלייה של 20% ברצח נשים בידי בני זוגן
המלחמה רק מחריפה את המצב. מחקרים מזהירים שבזמני חירום לאומיים הסיכון לנשים גדל: מתח נפשי, חוסר יציבות כלכלית, טראומות אישיות ולאומיות ושגרה מתפרקת – כולם מגבירים את האלימות בבית. מאז תחילת המלחמה חלה עלייה של 20% ברצח נשים בידי בני זוגן. דווקא ברגע שבו נדרש יותר מיגון והגנה – המדינה נעלמת. במקום להכיר בכך שאלימות במשפחה היא איום ביטחוני, ממשיכים לראות בה "בעיה פרטית".
שלושה עשורים דוחות מבקר המדינה מתריעים על טיפול לקוי באלימות במשפחה. התוכנית הבין-משרדית מ-2016 בקושי תוקצבה ורוב ההמלצות נותרו על הנייר. ובממשלה הנוכחית – הציניות וחסר המעש שוברים שיאים.
אבל מה הפלא? זו אותה ממשלה שהביאה עלינו את האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה, וממשיכה כאילו דבר לא קרה. שרים חסרי כישורים נותרו בתפקידיהם – והתוצאות קשות: בן גביר, עבריין מורשע ששנאת ערבים היא הבסיס הפוליטי שלו, מופקד על המשטרה. מאי גולן, שמובילה מלחמה מתמדת נגד פמיניזם, מופקדת על השוויון החברתי. כשמי שמתנגדים למהות התפקיד מנהלים אותו – הפקרה היא לא כשל, אלא תוצאה מתוכננת.
ואת המחיר כולנו משלמים. לפני שבוע נרצחה הודיה פדידה, כשהייתה בהריון, בידי גרושה שחזיק נשק ברישיון. מתחילת השנה נרצחו 29 נשים – אישה אחת כל עשרה ימים, שיא היסטורי בישראל. 280 אלף נשים חיות תחת אלימות זוגית.
ובחברה הערבית? 186 נרצחים מתחילת השנה. נהרות של דם וסבל, וממשלה שמעדיפה לעסוק באיומים מדומיינים על חבריה במקום בהגנה על אזרחיה.
ניצן כהנאוכשזו מדיניות – היא גם יכולה להשתנות. לא מדובר בגזירת גורל אלא במעשה ידי אדם. כבר הוכח שהתוכניות למאבק בפשיעה בחברה הערבית בממשלת השינוי הצליחו לצמצם את האלימות. וגם במאבק באלימות נגד נשים – ניתן היה להתקדם משמעותית עם החתימה על אמנת איסטנבול, עד שהמאמצים נעצרו בלחצים פוליטיים ציניים.
לפני שנתיים נחת עלינו האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה, ומאז אנחנו מדממים בכל תחום. אבל זה לא חייב להימשך כך. אפשר להפוך את המציאות הזו – צריך רק הנהגה אחרת, אנשים ונשים נכונים על ההגה, שמבינים שחובתם הראשונה היא להגן על החיים עצמם.
עו"ד ניצן כהנא – מנהלת תחום הממשל בקרן ברל כצנלסון, מומחית לקידום מדיניות חברתית
