אנשים אוהבים לאכול מול הטלוויזיה. ארוחה מזינה, ג'אנק פוד, אולי חטיף מלוח או קינוח מתוק. זה תמיד עובד ולא משנה מה משודר: חדשות, ספורט, ריאליטי, דרמה. יש מצב שמתוך מאות אלפי הצופים והצופות אמש ב"עובדה" בקשת 12, היו כאלה שאכלו משהו בפיתה, או סתם ניגבו איתה חומוס. ואפשר לדמיין איך הפיתה הזאת נראית להם באותו רגע כמו הדבר הכי בנאלי בעולם, המובן מאליו גם בעולם שהולך ומשתגע.
ואז אלי שרעבי, אדם שגבורתו, עוצמתו, טוב ליבו וחוכמת החיים שלו כמו מוכיחות פיזית את קיומו של צלם אלוהים, מספר על משמעות הפיתה בשביל אדם שנמצא בשבי אצל מפלצות טרור אכזריות. והוא מדבר על הפיתה – וליתר דיוק רבע פיתה, כי צריך לחלוק עם שלושה חטופים אחרים – ורואים שהוא מרגיש את הטעם שלה בפה שלו, את הרגשות שמתעוררים אצלו מהזיכרון של מה שהיה צריך לעבור כדי שתגיע לשם, ואיך נראה "לילה טוב" בזכותה. ושום פיתה באף בית שבו הטלוויזיה הייתה פתוחה לא תיראה כמו עוד פיתה.
הרעב, סיפר שרעבי בריאיון מופתי שערכה אילנה דיין (שהיה גם מהבודדים בתולדות "עובדה" שניתן לומר שאפילו הוגש באנדרסטייטמנט), גבר על כל שאר הזוועות שעבר. אבל מכלול התיאורים המטלטלים והבהירים להדהים שלו – האיש עונה פיזית ונפשית במשך 491 ימים ואז למד שאשתו ובנותיו נרצחו – ציירו תמונה שאמורה לחתום כל דיון, ויכוח או פקפוק בנוגע לחשיבות העליונה של השבת יתר החטופים. הוא גם קשר באופן הברור ביותר בין ההתנהלות המחפירה של גורמים בכירים בשלטון, ובראשם השר לשעבר איתמר בן גביר, לתנאי השבי. מותר לקוות שגם נציב שירות בתי הסוהר, הגאון השיווקי שהחליט להפוך את שירות בתי הסוהר לאגף ללוחמה פסיכולוגית, ראה את שרעבי והתבייש עמוקות על השטיקים והטריקים, שלא עשו דבר מלבד לגרום נזק פוטנציאלי לחטופים.
חשוב להודות לשרעבי על הזכות לשהות במשך שעה נטו בחברתה של הרוח האנושית והישראלית בצורתה העילאית ביותר: להבחין באדם שרק מחדל והפקרה בסדרי גודל אינסופיים הביאו אותו לתודעה, ללמוד ממנו על אחווה ושותפות גורל
אבל לצד זאת, חשוב להודות לו על הזכות לשהות במשך שעה נטו בחברתה של הרוח האנושית והישראלית בצורתה העילאית ביותר: להבחין באדם שרק מחדל והפקרה בסדרי גודל אינסופיים הביאו אותו לתודעה, ללמוד ממנו על אחווה ושותפות גורל, ובעיקר להבין שאין שום טעם ברעיון הגדול של "מדינה", במה שהיא אמורה לסמל, בכל הדיבור המנופח והריק על "הכי מוסרי בעולם", אם לא עושים הכול כדי להחזיר את מי ששרעבי נאלץ להשאיר מאחור.
"כשיש 'לְמַה', תמיד מוצאים את ה'איך'", ציטט שרעבי משפט שאמר לו גיבור אחר, הרש גולדברג-פולין ז"ל, שנרצח בשבי לאחר שישראל כשלה בהשגת הסכם בהזדמנויות מוקדמות יותר, בחודשים מאי ויולי 2024. אלי שרעבי, אוהד בן עמי ויתר המשוחררים והמשוחררות של השלב הראשון היו "למה" שעבורו נמצא ה"איך". אלון אהל, שעליו דיבר ברגישות מצמררת, הוא רק אחד מתוך ה"למה" שנותרו שם ואין שום מסקנה דחופה יותר מהדברים של שרעבי מאשר לחלץ אותם מיד, באמצעות הסכם ולא באמצעות פנטזיות חסרות שחר (כפי ששרעבי העיד) על שחרורים הרואיים. ה"איך" כבר מונח לפנינו, כמו הפיתה על השולחן בסלון מול הטלוויזיה.
שרעבי אומר שאין בו כעס. אבל נדמה שעבורנו, עם המקרר והמזווה והבחירה החופשית מתי לפתוח ולסגור אותם, זאת פריבילגיה מסוכנת: כעס גדול והמוני יותר היה יכול לחסוך משרעבי מאות ימים של סבל
שרעבי, ורק אלוהים שהתפלל אליו יודע להסביר זאת, אומר שאין בו כעס. אבל נדמה שעבורנו, עם המקרר והמזווה והבחירה החופשית מתי לפתוח ולסגור אותם, זאת פריבילגיה מסוכנת: כעס גדול והמוני יותר היה יכול לחסוך משרעבי מאות ימים של סבל. ועכשיו, כשפרשן כמו עמית סגל אומר שראש הממשלה יוותר במודע על חטופים לטובת הארכת המלחמה אבל לעולם לא יצהיר זאת, הכעס הוא כל מה שמפריד בין להיות או לחדול.
