הרעיון של נשיא ארה"ב טראמפ לפנות את האוכלוסייה בעזה, לטאטא את ההריסות, ואז להקים רצועת חלב ודבש, כבר לא נשמע מופרך. היוזמה הזאת מעלה תהיות רבות, לכאן ולכאן, וגם כשהרוב מטילים ספק בביצועה הלכה למעשה, אי אפשר שלא להפליג בדמיון שכבר לא ממש דמיוני. מצד אחד, והיה ותוך כך וכך שנים עזה תהפוך לרביירה אטרקטיבית כפי שמפנטזים בימים אלו, הרי שהמשמעות לכך בסופו של יום היא שמתקפת הפתע בשבעה באוקטובר השיגה את מטרותיה העליונות: "שחרור עזה" והפיכתה למקום טוב יותר עבור הפלסטינים.
כלומר, למרות האבידות וההרס, בסופו של דבר יצא מזה דבר חיובי, עבורם. בנקודה הזאת חשוב להזכיר, כי עד השבעה באוקטובר רצועת עזה הייתה במגמת שיפור כלכלי ותעסוקתי ( למשל, יותר מ-20 אלף עובדים נכנסו לישראל מדי שבוע) באופן יחסי כמובן. זה היה חמאס שהחליט לשבור את הכלים, ואליו הצטרפו גם האזרחים שם במלוא רשעותם.
הפלסטינים ברצועה, שלאורך כל ההיסטוריה תמיד נפלו לכל בור בדרך, שוב ושוב חוזרים למנגנון ההרס העצמי שלהם, לא לוקחים אחריות על עצמם ועל עתידם, ורק עסוקים בהאשמות כלפי העולם וישראל
הפלסטינים ברצועה, שלאורך כל ההיסטוריה תמיד נפלו לכל בור בדרך, שוב ושוב חוזרים למנגנון ההרס העצמי שלהם, לא לוקחים אחריות על עצמם ועל עתידם, ורק עסוקים בהאשמות כלפי העולם וישראל. איזה ערבות יש לנשיא טראמפ שגם את הרביירה המפוארת שלו הם לא יהרסו בכישרון הרב שלהם שמוכיח את עצמו פעם אחר פעם? הנשיא החדש, שהוא איש עסקים ונדל"ניסט אמיץ, וודאי יודע שעסקים עושים לפי מגמות והיתכנויות כלכליות, בעיקר על בסיס רצינות ותוצאות עבר. הפלשתינים בעזה לא עונים על קריטריונים האלו מעולם העסקים, אפילו לא קרובים. טראמפ לא מזהה זאת בחושיו החדים? אני בספק.
מתן צורימצד שני, מה רע לנו שרצועת עזה תשגשג ויחיו שם באושר, ללא חמאס וללא טרור? הראשונים שירוויחו מהמהלך העסקי זה כמובן אנחנו, אזרחי ישראל. גם אם קשה לראות זאת כעת, תסמכו על המוח הישראלי שידע להפיק מזה רווח לאומי ואישי. אבל הראשונים שייהנו מסידור חלומי שכזה ברצועת עזה, הם תושבי הישובים בעוטף עזה וערי הדרום, השכנים הקרובים. למשל, ברשויות המקומיות בעוטף מעלות אבק תוכניות ישנות לשיתופי פעולה כלכליים בין רצועת עזה לישראל בשורה של תחומים: הקמת אזורי תעשייה משותפים, נושאים סביבתיים, ותתפלאו- גם תיירות בחופי הים. כל שצריך זה לנער את האבק ולהתניעם מחדש. בשלב הזה של החיים ואחרי הטבח הנורא, זה כלל לא יישים ואף מיותר לדבר על זה, אבל אם הנשיא טרמפ מדבר על עזה חדשה, מוטב שידע שיש כבר מי שחשב על זה קודם.
מפה לשם, בין האשליות של טראמפ לשירו של ניסים סרוסי עובר קו ישר. אבל אצל הנשיא החדש הקו הזה מתחיל לקבל חיות, ולמרות שהנטייה שלנו לפסול זאת ולזלזל, אולי כדאי שנתחיל לפחות להשתעשע ברעיון, בהתחלה עם חיוך ואחר כך ברצינות.
