"תראי, אני בסדר", אמר סשה טרופנוב לאימו. "הנה, אני בסדר", הוא חזר ואמר לסבתו, לבת זוגו ולאחותו. קאט. המצלמה התרחקה. אולי מישהו נזכר שהפרטיות קודמת. והדמיון שלי ממשיך לתסרט: "תראי, אני בסדר, על הרגליים. על שתיהן. בטח שמעתן שירו בי, בשתיהן, אבל אני בסדר. הנה, אני הולך. ומחייך".
"מה, את לא רואה שאני מחייך? אז תראי, אני בסדר, עם שתי עיניים. 498 ימים הן לא פגשו לשמש. האור מכה בהן ומסנוור.
אבל אני בסדר, באמת. תיגעי בגב שלי, הוא שלם. גם הבטן. ברור שרזיתי. עשו לי דיאטת הרעבה. יש אוכל? תראי, אמא, אני בסדר, במאה אחוז, באלף, חוץ מהרגליים לא נשברה לי אף עצם. ואת מה שבלב שלי ובהארד דיסק הפנימי שלי איש לא יראה".
ממש ברגעים אלו יושבים בכירי התסריטאים של נטפליקס מול המקלדת ומחפשים האפי אנד לשואת החמאס. כבר 500 ימים הם כותבים ומשכתבים ומעדכנים שוב ושוב את סדרת הריאליטי שמסרבת להסתיים
"אז חבקי אותי, אמא. חיבוק גדול ועמוק. כמו כשהייתי ילד. כמו כשהייתי תינוק. תני לי צביטה, אמא, כדי שאהיה בטוח שזה לא חלום. אם את בסדר כמו שאני בסדר הכול יהיה בסדר – חוץ מכול מה שלא".
הגיבור שלי
סשה טרופנוב, שחזר מהשבי, לא אמר דבר מהשורות האלה. ההתרגשות והשמחה הדביקו את לשונו לחיכו. אבל בשבת, במפגש הראשון עם משפחתו, הוא הפך לגיבור שלי. אולי בעל כורחו. "תראי, אני בסדר" זה סלוגן שנדבק לאוזן, זה חמצן לריאות, זו תמצית ההוויה הישראלית. "תראי, אני בסדר" זה לצאת מהגיהינום עם שיר בלב. "תראי, אני בסדר" זה להאמין.
ממש ברגעים אלו יושבים בכירי התסריטאים של נטפליקס מול המקלדת ומחפשים האפי אנד לשואת החמאס. כבר 500 ימים הם כותבים ומשכתבים ומעדכנים שוב ושוב את סדרת הריאליטי שמסרבת להסתיים. סצינת הסיום תיכתב רק אחרי שיחזור החטוף האחרון. מי העלה בדעתו שזה ייקח יותר משנה. מצד אחד, צריך להכות על הברזל בעודו חם. מצד שני, דווקא מה שנצרב בהארד דיסק הפנימי ובלב הוא זה שכואב.
ואז, מהמנהרות של עזה, מגיח סשה ואומר משפט קצר ושגרתי. "תראי, אני בסדר". שלוש מילים שהן האמ-אמא של כל התקוות המרוסקות. אם הוא בסדר, גם אנחנו נהיה בסדר והכול יהיה בסדר – חוץ מכול מה שלא.
