ראש השנה הוא חג מיוחד. יום שבו "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון". חג של חשבון נפש - אבל גם של משפחה, מסורת, ותמיד הוויכוח הנצחי אם צריך ראש של דג (אצל האשכנזים) או של כבש (אצל חמותי). וחשבון נפש אמיתי מתחיל באמת.
איינשטיין, יש אומרים, טען שהגדרת הטירוף היא לעשות אותו דבר ולצפות לתוצאה אחרת. אנחנו לא משוגעים. אבל שנה אחרי שנה אנחנו נצמדים לאותם דפוסים, ומתפלאים כשהמציאות רק מחמירה. אז במקום איחול בנאלי ל"שנה טובה", הברכה שלי פשוטה: שנפסיק לשקר לעצמנו, ונדע להסתכל למציאות בעיניים – גם כשהיא קשה.
כדי להמחיש, בואו נדבר על השאלה הנפיצה ביותר: האם ישראל היא עם כובש ביהודה ושומרון?
העובדות
לכאורה, שאלה פשוטה. לפי הדין הבינלאומי, שטח נחשב כבוש כאשר הוא פועל תחת שלטון צבאי זר. וזו בפשטות המציאות באיו"ש: חיילים שמגבילים חופש תנועה, מערכת משפט כפולה, זכויות שונות לשתי קבוצות שחיות אחת לצד השנייה. זו לא "בגידה שמאלנית", אלא עובדה יבשה.
הבעיה מתחילה כשעובדות מתחלפות בנרטיב. כל צד לוקח אותן לכיוון אחר, משוכנע שרק בידו האמת. הנרטיבים לא תמיד שקולים, כמו גם האחריות ליצירתם. אבל כשהעמדות מתקבעות – גם האמת נהרסת.
אותן עובדות, נרטיבים הפוכים
בצד השמאלי, הכיבוש קיים, והוא הוכחה לכך שישראל היא מדינה מדכאת־מושחתת. מכאן הדרך קצרה לאפרטהייד, ומשם לרצח עם. זה דרמטי, אפילו אפקטיבי בהפגנות ובמאמרי דעה – אבל מתעלם מהקונטקסט. השטח נכבש בעקבות טרור, כל ההצעות להסדר נדחו, ושני הצדדים מתמודדים מול ארגוני רצח. להפוך את המילה "כיבוש" לסיסמה זה לא אומץ מוסרי אלא בריחה לאמת נוחה. הכיבוש נתפס כבעיה, וסיומו כפתרון. אבל הוא לא התחיל בשלטון הנוכחי, וגם המבקרים הקשים ביותר יודעים שישראל אינה מדינת אפרטהייד. בית הדין בהאג עצמו אמר זאת, בצער – אחרי ניסיונות רבים להרשיע. ההתעקשות להדביק תוויות קיצון מחלישה את המאבק המוסרי במקום לחזק אותו.
בצד הימני, אותה מציאות מולידה הכחשה מוחלטת. עצם השימוש במילה "כיבוש" הופך אותך ל"עוכר ישראל", או ללהיט החדש – "לא טוב לך? תגור בעזה" (האחרון, אני מודה, תמיד עושה לי חם בלב). הטיעון "אי אפשר לכבוש משהו שהוא שלך" נשמע כמעט הגיוני, אבל לא קשור להגדרה. גם אם נקבל זכות היסטורית או דתית, בפועל קיימות שתי מערכות חוק שונות והגבלות יומיומיות. "אין ברירה" אולי מסביר את קיומו של הכיבוש – אבל לא הופך אותו לפחות כיבוש. ההכחשה השיטתית מקלה על הדיסוננס, אבל לא משנה את המציאות. וכשנוספות סיסמאות קיצון כמו "אין חפים מפשע" או "צריך לשטח את עזה", הן רק מוסיפות שמן למדורה ותחמושת חינם ליריב.
כך נוצרת מראה טרגית: בשמאל הכיבוש הוא הוכחה לריקבון מוסרי, בימין הוא טאבו שאסור להזכיר. שני הצדדים עסוקים בהגנה על הנרטיב שלהם – ובדרך הורסים את שניהם. וזה חבל, כי בכל נרטיב מסתתרת אמת חשובה, שהולכת לאיבוד כשמנחסים עליה בעלות מלאה.
להמחיש, ניקח את ההחלטה האחרונה של האו"ם להכיר במדינה פלסטינית ברוב מוחץ. מצד אחד, נוח לפטור זאת כ"אנטישמיות" (ולא שחסרה כזו). מצד שני, קל להתייחס לזה כהוכחה ניצחת לפשעי ישראל. שני הצדדים, כל אחד בדרכו, הופכים עצמם לאידיוטים שימושיים, הן בידי שונאי ישראל והן בידי מטיפי מוסר פרוגרסיביים שלא מבינים שהבדיחה בעצם עליהם.
היש אמת אחת?
האמת שיש כיבוש. לא במובן שיהודים עושים בפלסטינים כרצונם, אבל בהחלט מציאות שמגבילה חיי יומיום של רבים, לא כולם מחבלים. להגביל תנועה כמו חסימת רחוב בחברון בשבת כדי לאפשר תפילה – זו אפליה. זה לא נעים, לא שוויוני – אבל מציל חיים.
יש עוד אמת, גם אם לא כולם מדברים עליה. אם ארגוני הטרור ייעלמו – לא יהיה צורך בכיבוש. אם ישראל תניח את נשקה - לא תהיה ישראל, והפלסטינים עדיין יסבלו מחמאס
זה לא דמיון של "שונאי ישראל", אלא מצב נתון בתוך מציאות סבוכה. ראוי להתווכח אם כל פעולה נחוצה, אם חלקן מוגזמות, אם יש חלופות. אבל אלו עובדות, ולא על זה אנחנו רבים. ופה האבסורד: צועקים נרטיבים ומתעלמים מהאמת: יש כיבוש, אבל הוא לא שורש הבעיה. הוא לא טוב או רע כשלעצמו – הוא המצב. וראש השנה מזכיר לנו שצריך להתווכח על איך מתמודדים איתו כראוי. לפחות עד שתהיה דרך אחרת.
ויש עוד אמת, גם אם לא כולם מדברים עליה. אם ארגוני הטרור ייעלמו – לא יהיה צורך בכיבוש. אם ישראל תניח את נשקה - לא תהיה ישראל, והפלסטינים עדיין יסבלו מחמאס. אולי לא אמת מוחלטת, אבל סבירה, לאור ההיסטוריה. ולא ניתנת להפרכה.
הטרגדיה
לומר שאין כיבוש לא מקדם ביטחון, כמו שקריאות להפסקת "האפרטהייד" לא משפרות את המצב באיו"ש. נרטיב הוא נוח. הוא מפחית דיסוננס ונותן תחושת צדק מוחלט. ואז הצד שחושב אחרת בהכרח טועה.
זו הטרגדיה: כל צד עסוק בהגנה על הנרטיב, וכולנו מפספסים את השאלה: מה עושים כדי שנהיה בטוחים ומוסריים?
בבסיס של כל טרגדיה קלאסית. הגיבור לא נכשל מרוע, אלא מעיוורון רצוני. הוא בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, ודווקא בגלל זה מחסל במו ידיו את מה שהוא מגן עליו. כך השמאל שמתמקד במוסר והימין בביטחון, פוגעים בשניהם. אפילו שהם חשובים לכולנו.
דין לא רק מול אלוהים
זו המהות של ראש השנה. לא רק דין מול אלוהים – אלא גם מול עצמנו. אפשר לשקר לאחרים, למחנה, אפילו לעצמנו. הפסיכולוגיה קוראת לזה "הצדקות מפחיתות דיסוננס": סיפור שמוריד את תחושת האי־נוחות, גם אם הוא לא נכון.
אבל אלוהים, כך מאמינים המאמינים, רואה הכל. ואפילו מי שלא, יודע עמוק בפנים מתי הוא עובד על עצמו. האמת מתחבאת בתוך הנרטיב, מחכה שנביט בה. וכמו שאמר אלדוס האקסלי, אפשר להתעלם מהמציאות, אבל המחיר לא נעלם. הוא רק הולך וגדל.
מה עושים?
הכלכלה ההתנהגותית מראה שאנחנו נוטים לאסוף ראיות שתומכות במה שכבר חשבנו, ולפרש את המציאות כך שתתאים לנרטיב שלנו. שילוב של הטיית האישוש עם עיוורון נרטיבי. להימנע מזה, יש כמה תרגילים קטנים. הם לא יהפכו אותנו לימנים או שמאלנים – חלילה – אבל אולי יעזרו לנו לפקוח עיניים מול הסיפורים שלנו:
• לפני שמשתפים פוסט – לבדוק לא רק שיש מידע שמאשש אותנו, אלא גם שאין מידע שמפריך
• כשאנחנו שופטים צד – לנסות לדמיין את המציאות דרך העיניים שלו, כאילו היינו אנחנו.
• להרגיש עם הלב – אבל להחליט עם עובדות, לא עם רגשות.
זה לא קסם, אבל תרגול כזה יכול למנוע מאיתנו להפוך שבויים של סיסמאות.
ברכה לשנה החדשה
לשנה החדשה אני מאחל לכולנו שלא נהיה גיבורים טרגיים, ושנפסיק לשקר לעצמנו. שכולנו נפסיק להעמיד פנים שהמילה "כיבוש" היא סוף הדיון או אות קלון. כי רק אם נסכים על העובדות – נוכל לדבר על מה שחשוב.
גיא הוכמןצילום: גלעד קוולרצ'יקשנדע לבחור באמת, גם כשהיא קשה לעיכול. שנפסיק להילחם על סיפורים, ונילחם על מה שצריך, כדי לשמור על ביטחון, אנושיות ואחדות.
ואז אולי באמת תהיה התחלה חדשה. לא עוד שנה משוגעת עם אותם דפוסים, אלא שבאמת תכלה שנה וקללותיה, ותתחיל שנה וברכותיה.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
