פפה הוא יינן כבר שלושה עשורים. את יקב פסקאג'ה הקים בשנות העשרים לחייו – יקב קטן בקנה מידה עולמי, אבל כזה שחולש על כרמים רחבי ידיים, שמתפשטים על הרים וגבעות ככל שהעין רואה. הנוף שבו טיילנו, התברר, הוא בבעלותו.
יש לו חיבה ליהודים, בעיקר בזכות כוח הקנייה בניו יורק. אבל כשהוא מדבר על צעירי איטליה – וגם על היהודים המקומיים – הוא משלב גיחוך ועצב. "הם חיים את הרגע", הוא אומר. לא בהערכה, אלא כקביעת עובדה. "הם גוללים בסלולר כמו שהם גוללים את החיים. מסטורי לסטורי, ממיטה למיטה, מעבודה לעבודה".
יש לו שלושה ילדים. הוא שותק מולם. לא מתוך אדישות – אלא מחשש שגם אותו הם ידפדפו הלאה.
האכזבה של פפה מילדיו אינה מקרה פרטי, היא חלק מסיפור רחב יותר על דור שמתרוקן מתוכן, ועל מדינה שמאבדת את עתידה. בניגוד לתפיסה הקבועה שיש ירידה באיכות הדורות, באיטליה, באופן מילולי, הדור הולך ופוחת. ארץ המגף מאוכלסת על ידי זקנים. כשנוכחותם של ילדים הופכת לחריגה, גם הזהות שלנו – כישראלים, כיהודים, כהורים – בולטת הרבה יותר.
בטיול משפחתי באיטליה בלטנו לא רק בגלל העברית החריגה בפינו, אלא הרבה יותר משום שבחברתנו היו ילדים קטנים – ועוד יותר מאחד. מחוץ לאזורים תיירותיים שמותאמים לגיל הרך, כמעט ולא ראינו ילדים
בטיול משפחתי שם בלטנו לא רק בגלל העברית החריגה בפינו, אלא הרבה יותר משום שבחברתנו היו ילדים קטנים – ועוד יותר מאחד. מחוץ לאזורים תיירותיים שמותאמים לגיל הרך, כמעט ולא ראינו ילדים.
זה מאושש גם בנתונים: לפי נתוני ה-OECD, שיעור הפריון באיטליה עומד על כ־1.24 ילדים לאשה (2022), ובשנה האחרונה נרשמה ירידה נוספת לכ־1.2. איטליה נחשבת לאחת המדינות המבוגרות בעולם, עם למעלה מ־22 אחוז מהאוכלוסייה מעל גיל 65. כלומר, אם לא יתרחש שינוי דרמטי, האוכלוסייה האיטלקית צפויה להצטמצם משמעותית כבר בדור הקרוב.
עימות עם זהותנו
בטורינו, לראשונה, עומתנו עם היותנו ישראלים, או מדויק יותר, יהודים. בית הכנסת ובית הספר המקומיים מוקפים בארבעה חיילים חמושים. לא שוטרים, חיילים. נוכחותם לא מנחמת אלא מדגישה עד כמה הקהילה היהודית נתפסת כיעד. העמדות האלו ניצבות במקום כבר 40 שנה, מאז הפיגוע בדוכן אל על שברומא. נציג קהילה שאיתו שוחחנו תהה בקול אם השקט ברחוב הספציפי הזה הוא בזכות הנוכחות הקבועה או למרותה. כי מאז תחילת המלחמה בישראל, מספר התקריות האנטישמיות באיטליה הוכפל. ילדים יהודים לומדים מאחורי סורג ובריח. קהילה שלמה מתכווצת מהפחד, משותקת מהאפשרות שתחזור ההיסטוריה.
תקרית אחת ראינו במו עינינו. במשך חמשת ימי החופשה באיטליה למדנו על הפרדת זבל יותר מבכל תשדיר של אל"ה. אמנם גם אצלנו התפשט טרנד הפרדת הזבל, אבל שם זו הדת החדשה: פח ירוק לנייר ופח צהוב לפלסטיק, פח כתום לזכוכית ופח סגול לכל היתר. אפילו באוטוסטרדות שלהם, כל מפרץ חירום מסתיים בפח זבל.
עקיבא לםצילום: עמית גואטהגם בטורינו, למעט פחים שעלו על גדותיהם וטרם פונו (האם האיטלקים שובתים?), העיר מצוחצחת למשעי. אבל בכיכר המרכזית של העיר פגשנו בזבל מסוג אחר. גרפיטי שזועקים לשחרר את פלסטין – ממי בדיוק? – ושני דוכנים עם דגל בצבעי אבטיח, לצד ספרים שמתארים את עברה העגום של פלסטין הכבושה. שלא במפתיע, התנוססו על חלקם שמות ישראליים מוכרים, שמות של מי שמצאו דרך לשוב ולהתקבל ביבשת הזו דרך תיעוב עצמי. אנטישמיות ישנה בעטיפה פרוגרסיבית חדשה.
כמעט אמרתי לפפה שגם אצלנו חשבו עד לא מזמן שיש לנו דור טיקטוק. שרק משבר אמיתי יגלה מה אנחנו באמת. ואז חשבתי שאולי זה בדיוק ההבדל. אנחנו נשברים ואז קמים. הם ממשיכים להקפיד על ניקיון חיצוני מושלם, ולא שמים לב שהם מתפוררים מבפנים. האיטלקים ממחזרים הכול, אפילו את השנאה ליהודים.
