בגיל 22 מתחילה ק' ללמוד ללכת מחדש, אבל המגבלה הפיזית הזאת היא חלק אחד בלבד – ולא בהכרח המאתגר ביותר - בתהליך השיקום שהיא עוברת. כמעט שנה חלפה מאז נפצעה באורח קשה בתאונת דרכים בנסיעה קצרה מביתה לבסיס חצור שבו שירתה, ומעבר לפגיעות הפיזיות גם הקשיים הנפשיים עדיין רחוקים מהחלמה. "ראיתי את הרגל שלי מנותקת מהגוף וזה רגע שנחרט בזיכרון", היא מסבירה. "במהלך תקופת השיקום אובחנתי עם פוסט טראומה ולפני זה חשבתי שאני פשוט משוגעת. סבלתי מזיכרון שנפגע, דמיון מוטעה, כעס, עצבים, בעיות קשב וריכוז. הטריגר הכי גדול שלי כרגע קשור בעולם הרכב. לצאת כל יום לנסיעה זה להתמודד עם הטראומה מחדש".
זירת התאונה הקשה של ק', והליך השיקום
(צילום: דוברות המרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין)
ללמוד ללכת שוב זה מחד תהליך מרגש, ומאידך גם כואב ומלווה בתסכול של מי שהפכה לפרק זמן מצעירה שכל החיים לפניה, לאישה סיעודית. "אני בחורה בת 22 שנדרשה להתנייד בכיסא גלגלים במשך חודשים", היא משחזרת. "זה סיוט, כמו סרט שלא נגמר. שאלתי את עצמי למה אני? הרי נהגתי טוב, למה העונש הזה מגיע לי?".
האירוניה הטראגית היא ש-ק', ששירתה בטייסת המנהלה בבסיס חצור כקצינת רכב בקבע, פיקדה על חיילי מחלקת הובלה ואנשי מילואים והעבירה הדרכות בנושא בטיחות בדרכים. חייה התהפכו בוקר אחד בספטמבר 2024, ובשמונת החודשים שחלפו מאז היא נמצאת בהליך שיקום סיזיפי במרכז הרפואי לוינשטיין.
עיקר תשומת הלב הציבורית והתקשורתית בנוגע לתאונות הדרכים בשנה האחרונה הוקדש בצדק לעלייה החדה במספר ההרוגים – 440 בשנת 2024. הנתונים הנוגעים לפצועים נדחקים על פי רוב לשולי הדוחות העגומים ממילא העוסקים בקטל בכבישי ישראל. כך או אחרת, לפי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (הרלב"ד), אשתקד נפצעו באורח קשה לא פחות מ-2,443 משתמשי דרך – נהגים, נוסעים והולכי רגל.
מדובר ב-2,443 בני אדם ומן הסתם גם בני משפחותיהם שחייהם כבר לא יהיו אותו דבר, אבל הם בדרך כלל לא יזכו לכותרות בתקשורת או יעוררו דיונים סוערים במטה משטרת התנועה, במשרד התחבורה או בוועדות הכנסת. חלקם אמנם יצליחו להשתקם ולחזור לתפקד ברמה פיזית דומה לזו שלפני התאונה, אבל הרוב יחיו כשאותו רגע צרוב לנצח בזיכרונם, מלווה אותם כעננה מעל הראש.
צעקתי שאני לא אשמה
בבוקר התאונה יצאה ק' לנסיעה שאמורה הייתה להימשך כחמש דקות. כשהיא התקרבה לצומת לפני הבסיס היא הבחינה בכלי רכב שהגיע מכיוון אחר והאט, כביכול כדי לעצור. היא המשיכה בנסיעה אבל אז הבחינה שהנהג התחרט והאיץ במטרה לגנוב את הצומת. "במאית שנייה הבנתי שתהיה תאונה בלי שיש לי מה לעשות כדי למנוע אותה", היא מספרת. "כל הידע שיש לי על בטיחות בדרכים פשוט לא היה רלוונטי. לא היה זמן לזה".
מאותו רגע ובמשך כ-20 דקות היא נשארה לכודה, פצועה ומדממת, בלי יכולת לזוז: "ברגע הפגיעה הרגשתי פרץ אדרנלין מטורף. צרחתי מכאבים כמו בסרט אימה. ברקע שמעתי מישהי שצועקת לי 'הלו, הלו'. בדיעבד הבנתי שהרכב זיהה את התאונה והתקשר למוקד חירום. כרית האוויר פגעה לי בפנים, קרעה לי את השפתיים ופגעה לי באף. ירקתי דם מהפה. במקביל הבנתי שקרה לי גם משהו ביד. היה לי שבר במרפק ובשורש כף היד.
"אחר כך הרגשתי דם משפריץ לי מהרגל, וראיתי שהיא פשוט שבורה לשניים מאמצע השוק. העצמות היו בחוץ. הרגל שלי נתקעה בין הדוושה של הגז לברקס. ניסיתי לנשום אבל הרגשתי דקירות בחזה, מה שבהמשך התברר כשברים. זה חוסר אונים מטורף להיות כלוא מאחורי ההגה בלי יכולת לעשות כלום. דבר אחד חרוט לי בראש: צעקתי ללא הפסקה שאני לא אשמה בתאונה".
זמן קצר לאחר התאונה הגיעה למקום חברתה שמשרתת כפרמדיקית בחצור והייתה גם היא בדרכה לבסיס. לקח לה זמן לזהות מי הלכודה במכונית, עד ש-ק' צעקה אליה וביקשה שתתקשר להורים שלה כדי להגיד להם שהיא בסדר. משם היא פונתה לבית החולים קפלן עם פגיעה רב-מערכתית, שברים ביד, פגיעה בבטן, באגן ובעמוד השדרה ושני שברים פתוחים ברגל, שבהמשך העלו חשש שיהיה צורך לכרות אותה.
האוכל מחבר
בבית החולים היא נותחה במשך שבע שעות, ואחרי תקופת אשפוז והתאוששות עברה ל-5.5 חודשים של אשפוז מלא במרכז הרפואי לשיקום לוינשטיין מקבוצת כללית. "זה היה אינטנסיבי מאוד, עם כאבים שלא פוסקים, חוסר אונים וחוסר עצמאות, בלי חשק לכלום", היא מספרת. "אבל מיום ליום הבנתי שהמקום הזה מחייה. הרופאים, הצוות הסיעודי והמטפלים מדהימים, הטיפולים עוזרים וכולם מאוד מתחשבים. דואגים להחזיר אותך למקסימום עצמאות שלך עם הפציעה.
"בהתחלה לא ראיתי תקווה בטיפולים. הרגשתי רק כאב ודיכאון, אבל אחרי כארבעה חודשים הצלחתי ללכת לראשונה. אלה היו רק ארבעה צעדים בערך, והם באו עם המון כאב וסבל, אבל בחיים לא אשכח אותם. הסתכלתי על עצמי מהצד והתרגשתי כמו אמא שרואה את הילד שלה הולך לראשונה. הרי לפני רגע הייתי בכיסא גלגלים ותלויה באחרים".
אחרי תקופת האשפוז המלא עברה ק' לאשפוז יום שיקומי בלוינשטיין, שבמסגרתו היא ישנה בביתה ומגיעה לכמה טיפולים בכל שבוע. "כאן אני כבר עצמאית יותר אבל יש פחות מי שידרבן אותי לקום מהמיטה אז אני צריכה לדחוף את עצמי", היא ממשיכה. "אבל זה השלב הראשון לפני העולם החיצון והעצמאות הקטנה הזאת נותנת תקווה וכוח.
"השיקום נמשך כבר יותר משמונה חודשים וכל יום הוא התמודדות חדשה. "אני עוברת טיפולים פיזיותרפיים, ריפוי בעיסוק, טיפולים בבריכה, טיפולים פסיכולוגיים. אחד החלקים הכי משמעותיים זה המטבח הטיפולי. גם כשאת נכה ופצועה, בלי יד או רגל, המטבח הזה גורם לך לשכוח מהחוסר ומהמגבלה. את אומרת לעצמך 'אני יכולה לעשות הכול כי המטבח נגיש, כי אני בחברת אנשים כמוני'. זה פשוט הצמיח אותי מחדש. אוכל מחבר".
ד"ר סרגיי קוטיקוב, סגן מנהל המחלקה לשיקום אורתופדי בלוינשטיין, מספר ש-ק' הגיעה לראשונה עם פגיעות מרובות וחוויה טראומטית. "נדרש ממנה מהלך מורכב של הסתגלות למצב החדש תוך התמודדות עם כאבים עזים", הוא מסביר. "נדרש ממנה להתמודד גם עם אובדן עצמאות פתאומי ולגייס את כל כוחותיה לחזרה לתפקוד".
אני כבר לא אותו דבר
גם אלי ידידיה (70), אב לשלוש בנות וסב לנכדים, עדיין עובר תהליכי שיקום בעקבות תאונה קשה שעבר כבר לפני יותר משנה וחצי. במשך כמעט 15 שנים נהגו הוא וחבריו לרכוב באופן קבוע על אופניים, בשטח ובכביש, בכל רחבי ישראל. שבועיים לפני פרוץ המלחמה רכבה הקבוצה בחיפה וביקשה להגיע לכביש החוף בדרך פרויד – שיפוע חד שרוכבים נוסעים בו בעיקר בשבתות בבוקר, כשתנועת כלי הרכב דלילה.
אלי נפצע קשה בתאונה - ועבר שיקום ארוך
(קרדיט: באדיבות המצולם)
"את התאונה אני לא זוכר בכלל כי איבדתי הכרה ורק כחודש וחצי לאחר מכן התעוררתי ונודע לי מה אירע", הוא מספר. "לפי מה שהחברים שהיו איתי סיפרו לי, רכבתי בירידה בערך ב-54 קמ"ש, שזו לא מהירות דרמטית לאופני כביש, וכנראה נכנסתי עם הגלגל לחריץ והתהפכתי כשניסיתי לצאת ממנו. הקסדה פגעה בכביש, הרצועה שלה נקרעה וצד ימין של הראש שלי נחבט קשות".
אחד מאלה שרכבו איתו היה רופא שדאג שהוא יפונה במהירות לבית החולים רמב"ם. במקביל התקשר אחד החברים לאשתו של ידידיה, עדכן אותה על שאירע - ואמר לה "נקווה לטוב". כאמור, במשך כחודש וחצי הוא שכב מורדם ומונשם בבית החולים, כשבמוחו יש כמות גדולה של דם. "ביום הראשון היו צריכים להחליט אם מנתחים אותי ומנסים לסלק את הדם מהמוח", אומר ידידיה. "בדיעבד התברר שאם היו עושים את זה הייתה לי פגיעה מוחית קשה יותר וסיכוי קלוש להתאושש מזה.
"ממילא הסיכוי להחלים מפגיעה כזאת הוא קלוש, אבל הייתה אופטימיות. למרות השיפור שעברתי מאז, הזיכרון והיכולת המוחית שלי עדיין פגועים. בהתחלה הלכתי עם מוטות הליכה ולקח לי כמה שבועות להצליח ללכת באופן עצמאי. במקביל להמשך טיפול של ריפוי בעיסוק בכל מיני תחומים, ותרגולים שונים מכל הסוגים, עברתי אימון שקשור לנהיגה, כדי שאוכל לחזור לנהוג. הייתי אדם מקצועי וחכם מאוד, בטח בענייני עבודה, והדברים אינם כפי שהיו בעבר, אבל חלק חזר ויש אופטימיות".
מנהלת היחידה להרדמה נוירו-כירורגית ברמב"ם, ד"ר דנה בר-און שחף, סיפרה על מערכת EyeCon שבה טופל ידידיה, שמשמשת לשיקום מאושפזים בהכרה ירודה ומסייעת בקידום תקשורת איתם. "בפגיעות ראש קשות הפצועים לרוב לא בהכרה בהתחלה", היא מסבירה. "לעיתים הפציעה קשה מאוד והם יכול להיות זמן רב מחוסרי הכרה. אלה יופנו לרוב למוסד סיעודי, אבל מטופלים בהכרה מינימלית יכולים להגיע גם למוסדות שיקומיים. לכן ההבנה בנוגע להכרה של המטופל דרמטית מאוד להמשך החיים שלו".
כדי להגיע לשיקום יש תנאי הכרחי: להציג תגובה ברורה של תקשורת. מערכת ה-EyeCon מבוססת על ניטור המצב המוחי של המטופל, כלומר מצב הקשב שלו, ועל ניטור תנועות גלגלי העיניים. "באמצעות אלקטרודה אחת על המצח אנחנו בודקים קשב, מזהים אותו ומגרים אותו", מוסיפה ד"ר בר-און שחף. "בנוסף אנו בודקים את תנועת גלגלי העיניים ומבקשים מהמטופל לתקשר איתנו במצמוצים. המערכת מאפשרת לנו לקבל ממנו פידבק".
פורסם לראשונה: 00:01, 11.07.25
