בית המשפט העליון קיבל הבוקר (יום א') את העתירה שהוגשה על ידי הסנגוריה הציבורית נגד היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, פרקליט המדינה עמית איסמן ומשטרת ישראל - וקבע כי למשטרה אין סמכות לבצע חיפוש במחשבים ובכלל זאת בטלפונים ניידים, רק בהתבסס על קבלת הסכמתו של המחזיק במכשיר - ללא צו שיפוטי מפורש.
לפיכך, הורה העליון על ביטול הסעיפים בנהלי המשטרה והפרקליטות המתירים חיפוש בחומר מחשב בהתבסס על הסכמת הנחקר - ביטול שייכנס לתוקף לאחר תקופת היערכות של 18 חודשים, שבמסגרתה תוכל הכנסת להסדיר את הנושא בחקיקה, ככול שתמצא לנכון. אם הרשות המחוקקת לא תסדיר את הסוגיה, פסק הדין ייכנס לתוקף בעוד שנה וחצי. בראש הרכב השופטים היום ישב נשיא העליון יצחק עמית, כשלצידו המשנה לנשיא נעם סולברג והשופט דוד מינץ.
בעתירה שהוגשה על ידי הסניגוריה הציבורית נטען כי החיפושים מתבצעים בניגוד להוראות החוק ופוגעים בזכויותיהם החוקתיות לפרטיות ולהליך הוגן של אלפי נחקרים מדי שנה. "כל חיפוש במכשיר הטלפון הנייד של נחקר חושף לעיני החוקר את עולמו הפנימי וסודותיו הכמוסים ביותר", נכתב.
מעבר לכך, נטען בעתירה, במכשיר הטלפון הנייד של אדם שמורות עשרות אלפי אינטראקציות עם אלפי אנשים שונים – חלקן אינטימיות ביותר. חיפוש בטלפון הנייד של חשוד אחד, לטענת הסניגוריה הציבורית, פוגע משמעותית לא רק בפרטיותו שלו, אלא בפרטיותם של אותם אלפי אנשים שבחרו לחלוק את סודותיהם האישיים ביותר עם בעל מכשיר הטלפון – מבלי שהעלו על דעתם ששוטרים ייחשפו למידע זה.
בית המשפט העליון קיבל את טענותיה של הסניגוריה הציבורית, וקבע כי לאור הפגיעה הקשה של חיפוש בחומר מחשב בפרטיות הנחקרים ובפרטיותם של צדדים שלישיים, נדרשת הסמכה מפורשת בחוק לעריכת החיפוש וזאת גם בנסיבות שבהן ניתנת הסכמת החשוד לכך. משכך, לא ניתן לבצע חיפוש בחומר מחשב ללא צו שיפוטי, תוך שהובהר כי הדרישה לצו שיפוטי אינה תנאי טכני-פרוצדורלי, אלא דרישה מהותית, שנועדה להבטיח, באמצעות בחינה של גורם אובייקטיבי, חיצוני לחקירה, כי אכן מתקיימת עילת חיפוש, וכי היקף החיפוש, על הפגיעה הנגזרת ממנו, אינו עולה על הנדרש.
עורכי הדין יגאל בלפור וגיל שפירא, שהגישו את העתירה מטעם הסנגוריה הציבורית, מסרו: "מדובר בפסק דין חשוב ותקדימי של בית המשפט העליון, הן בכל הנוגע לביצור ההגנה על זכות היסוד של נחקרים לפרטיות אשר נפגעת בצורה אנושה בעת חיפוש בטלפון נייד, והן בשל האמירה הברורה במסגרתו לפיה אסור לרשויות האכיפה לאמץ פרקטיקות חקירתיות הפוגעות בזכויות יסוד בהיעדר הסמכה חוקית מפורשת, גם אם יש תועלת חקירתית בפעולות".
לדבריהם, "'המדרון בהקשר זה – חלקלק; אחריתו – מי ישורנה'. מגמת רשויות האכיפה לבצע פעולות המסייעות לה במילוי תפקידה, ללא הסמכה חוקית, עלולה להביא לפגיעה הולכת וגוברת, הן בזכויות יסוד והן בעקרון שלטון החוק. בכך יש מסר חשוב לרשויות אכיפת החוק שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים, והמחוקק הוא הגורם הבלעדי המוסמך להתיר למשטרה סמכויות שיש בהן פגיעה בזכויות יסוד".
