הרבה טלטלות רגשיות קשות עטפו את מירב לשם גונן במסע לשחרור בתה רומי גונן משבי חמאס, שהסתיים לפני שבועיים וחצי בפעימה הראשונה של עסקת החטופים. אבל טלטלה אחת, מתוקה במיוחד, הגיעה שבוע אחרי החזרה: על צג המכשיר הנייד של האם הבהב שמה של בתה, לראשונה מאז 7 באוקטובר 2023. שיחה נכנסת מרומי גונן, מי היה מאמין.
"הסתכלתי על הצג ולא ידעתי מה לעשות עם זה", היא מחייכת. "הייתי מה-זה-בשוק. עד שרומי נגעה בסלולר, לקח איזה ארבעה ימים. היא לא רצתה להתעסק במכשיר החדש, כי הישן הרי נלקח לעזה. עד שהיא התקשרה אליי עבר שבוע. ואז חשבתי, איזה קטע. זו הפעם הראשונה שהיא הרימה אליי טלפון מאז השבי".
הריאיון עם מירב לשם-גונן, אמה של רומי
(צילום: עוז מועלם)
הפעם האחרונה עד אז הייתה בחטיפה של רומי גונן ממסיבת הנובה. שובה מהשבי חשף פרטים חדשים שהיא סיפרה לאמה מהרגעים שבהם הייתה בין חיים למוות, בין שטח ישראל לעזה. "ליטרלי, שמעתי אותה נחטפת, היא שמעה את אוזלת היד שלי באותם רגעים", אומרת לשם גונן. "עוד לא ישבנו מספיק על מה שהיה, אבל היום אני יודעת שבמהלך שיחת הטלפון בחטיפה רומי איבדה את ההכרה כמה וכמה פעמים. לא ידעתי את זה אז. איתה היה אופיר צרפתי ז"ל, שספג פציעה מאוד קשה. רומי סגרה ביד אחת שלה את החור הגדול שנפער מהירי בו. אלה דברים שאנחנו יודעים רק היום, כמה אופיר היה גיבור ושמר על הבנות שהוא לא מכיר אותן בכלל. זו בדיוק הערבות ההדדית".
ובן שמעוני ז"ל ניסה לעזור שם.
"נכון. גילו שם גבורה עילאית. על אופיר בעצם אף אחד לא ידע, רק רומי. וכולם חיכו שהיא תחזור כדי לספר עליו. היום אני גם יודעת שהפציעה של רומי, כמו שכולנו הרגשנו בלי להישען על הוכחות, הייתה מאוד קשה. יד ימין שלה נוטרלה מייד כתוצאה מהירי עליה - ולא תפקדה בכלל".
סכנת חיים בגלל תת-תזונה
לעין בלתי אימהית היה קשה לראות את הכאבים שהיא סוחבת איתה מהשבי, אבל מתברר שאחרי שנה ושלושה חודשים באופל של עזה, היא הצליחה לשמור על פאסון ביום שחרורה, נשכה שיניים, וסירבה להראות לעולם עד כמה היא סובלת. הפציעה שלה יכולה להעיד עד כמה כאבה במהלך השבי, ועד כמה השובים שלה דאגו שתעבור עוד ועוד פרקים של ייסורים והתעללות מתמשכת.
לשם גונן: "כתוצאה מהירי עליה, יד ימין של רומי נוטרלה ולא מתפקדת. היא תזדקק עכשיו לניתוח מאוד מורכב ומסובך, שיקום מאוד ארוך ומורכב, ואף אחד לא יודע לאן היד תחזור ובאיזה מצב היא תהיה. רומי סובלת כאבים גם היום. במשך שנה ושלושה חודשים הילדה שלי סבלה מכאבי תופת. היא לא טופלה שם בכדורים נגד כאב או משהו. כלום, ככה, הכל נשאר בבשר החי עד שהיא חזרה. רומי ימנית והיא עברה לכתוב בשמאל. אנחנו מקווים מאוד שהיד שלה תחזור לתפקד ואנחנו בהכוונה מלאה לנקודה הזו כרגע".
שמענו על ההתעללות המתמשכת שעברו ירדן ביבס, קית' סיגל, עופר קלדרון ושורדי ושורדות שבי שחזרו בעסקה הקודמת. מה את יכולה לשתף ממה שמספרת רומי על השבי?
"כל זה נורא התחלתי. רומי ילדה מאוד מצחיקה, אז היא נוטה לספר דברים בהומור, גם את הדברים הקשים. היא נוטה להקליל, וזה לפעמים נורא (צוחקת). אבל זה מאפשר הקשבה, וזה מאפשר לה את השיתוף. היא איבדה באופן משוקלל עשרה קילוגרם מהמשקל שלה. זה המון לילדה כמוה, שגם ככה לא שוקלת יותר מדי. היא איבדה מסת שריר בצורה קיצונית ממש, חזרה על אחוזי שומן בודדים. כל מה שאנחנו כל כך מודאגים ממנו ביום יום. היא סבלה בשבי מתזונה לקויה, זה אומר ויטמינים בחסר, מינרלים בחסר, מה שמעלה מאוד את הסיכון לפגיעה לבבית גם לילדה בת 24 בריאה לחלוטין. היא הייתה יכולה כל רגע להימצא בסיכון הפרעת קצב בלב ופשוט למות - רק כתוצאה מתת התזונה בשבי.
"התנאים הסניטריים היו מחרידים, ואנחנו מדברים על נשים. זה להתקלח פעם באף פעם עם כוס מים. כלומר, לשפוך על עצמך כוס מים. הזוי. המחבלים הסתירו מהן אוכל, נקטו הרעבה מכוונת. לא הייתה לרומי חשיפה לשמש בכלל, אם זה במנהרות או בבתים. לא רואים אור שמש, לא יוצאים לשמש. רומי חזרה אפורה מאוד. היום כבר יש לה צבע, וברוב הזמן עד עכשיו מה שהיא נהנית לעשות זה אמבטיות שמש בחוץ. ממש לשבת ולספוג ויטמין די ואוויר ומרחבים. זה נראה לנו נורא טבעי ולה זה מתנה. זו גם היכולת להעריך את מה שיש ולהגיד תודה על זה".
אנחנו שומעים עוד ועוד סיפורים גם על התעללות נפשית שעברו החטופים.
"רומי הזכירה גם את זה. בזמן שהפצע שלה עוד היה פתוח, היו נותנים לה משהו לחיטוי. היא סובלת והם עומדים וצוחקים. אני חושבת שסיפורים כמו אלה מאוד דומים בין החטופים השונים. אלה ייסורים שאנחנו בכלל עוד לא יכולים לקלוט".
ובכל זאת הזיק השובבי במבט שלה לא נעלם.
"לא. היא חזרה מאוד נחושה להיות חזקה וגם להפוך את החיים שלה לכאלה שהיא תחווה בשמחה. רואים את זה עליה. רומי בחורה מאוד שמחה ביומיום שלה. היום אני רואה משהו אחר עליה בהיבט של הבגרות שלה. למשל, היא החליטה שגם במקומות של תסכול, היא בוחרת לנשום, לנסות לקבל. פעם היינו אומרים עליה בצחוק שכשרומי מתוסכלת או כועסת - צריך להתרחק. היא לא שם היום. אני רואה שגם ברגעי התסכול, היא בוחרת אחרת, שזה מדהים. אם היא יכולה, גם אנחנו יכולים".
המפגש של רומי גונן, דורון שטיינברכר ואמילי דמארי עם האימהות:
מפגש החטופות, רומי, דורון ואמילי עם האימהות
(צילום: דובר צה"ל )
השהייה יחד בשבי הפכה את רומי גונן ואת אמילי דמארי שהשתחררה יחד איתה לאחיות של ממש. "הן היו ביחד כמעט כל הזמן", אומרת לשם גונן. "שמעתי את קצין רפואה ראשי אומר שמי שהיה בשבי יחד עם חטופים אחרים, חזר במצב טוב יותר, או יותר נכון פחות גרוע ממי שהיה לבד. כמי שמסתכלת מהצד לפעמים, אמילי ורומי מדהימות ביחד".
נולדה לך עוד בת למשפחה.
"אני לגמרי מרגישה ככה. תענוג. אבל היי, זה לא רק עוד בת. יש את האחים של אמילי. כל כך יפה לראות איך הם שומרים אחד על השני ועל אחותם. רואים גם את הצורך רומי ואמילי להיות גם עכשיו מחוברות זו לזו. זה מדהים. יש להן דינמיקה מאוד מצחיקה והן למדו לעשות הרבה מאוד דברים שלא היינו מדמיינים שאפשר לעשות. שמע, הילדים שלי והאחים של אמילי מרגישים שותפות גורל שאי אפשר להסביר בכלל, כי שתיהן היו שם יחד כל כך הרבה ימים, אחת בשביל השנייה, לבד, בלי אף אחד אחר. זה בדיוק הביחד שאנחנו כעם ישראל צריכים להגיע אליו. כמו החיילים שלנו שנמצאים בקרב ולא שואלים מי ימין, מי שמאל".
מה ידעה רומי
פגשתי את מירב לשם גונן לראשונה כמה ימים אחרי 7 באוקטובר, בכיכר החטופים בתל אביב שהחלה להתגבש אז, כשהיא לוקחת חלק גדול ביוזמה שהפכה סמל ואתר עלייה לרגל. אלה היו ימי הכאוס הגדולים. המבט שלה כצפוי היה מיוסר, מלא דאגה, פניה היו מעוננים ואי אפשר היה שלא להיתפס בכאב ששידרה. אבל אפילו אז היא הייתה נחרצת. "רומי תחזור, זו לא השאלה. זו רק שאלה של מתי", חזרה ואמרה.
אבל מאז חיכתה לשם גונן 471 יום ארוכים מדי. היא נפגשה עם אלפים, נסעה למקומות הכי קטנים בארץ, ולגדולים יותר בעולם. לא עצרה, יום אחרי יום, בגשמים העזים, בחום יולי אוגוסט. מירב לשם גונן ניהלה מסע מרהיב, סבלני ומאופק בדרך לשחרור בתה. היא האמינה לכל אורך הדרך שהיום יגיע. וכשהוא הגיע, הלב התפקע.
"איפה אמא שלי?", קראה רומי בריצה לזרועות האוהבות שחיכו לה בתוך גבול ישראל ואז זינקה לזרועותיה של אימה בתמונה איקונית שזיקקה לתוכה את הכל. את המאבק, הדמעות, העליות והירידות, ההמתנה. אמא מערסלת את בתה בת ה-24 כדי לומר: התינוקת שלי חזרה.
"אנחנו ידענו שזה מה שיהיה", אומרת לשם גונן. "היה ברור שמה שהיא תחפש זה אותי, קודם כל, ואת כל האחים שלה והאבא שלה גם. רומי ידעה שאני מחכה לה שם, והיה דיאלוג מאוד ארוך מול המדינה על זה. בשחרורים הקודמים לא הטיסו את המשפחות למעבר, אלא הביאו אותן לבית חולים. המשפחה ואני אמרנו: לא יקרה. אני צריכה לחכות לרומי שם, כפי שב-7 באוקטובר אני הייתי האדם האחרון שהיא דיברה איתו. האדם האחרון שחווה את הנטישה שהיא חוותה".
8 צפייה בגלריה
"רומי פשוט התכרבלה אליי, היה ברור לי שאאסוף אותה כדי לייצר תחושה מגוננת"
( צילום: דובר צה"ל)
רגע החיבוק היה דומה למה שדמיינת?
"ידעתי בוודאות שהיא חוזרת בחיים. זה כמובן ממש לא מובן מאליו, אבל זה משהו בהוויה שהיה לי ברור שיקרה. ויחד עם זה, להרגיש אותה פיזית, לחבק אותה, להיות איתה ככה צמודות וללטף לה את הראש, כל הדברים הקטנים האלה שהם נורא מובנים מאליהם בשבילנו, לא היו לנו".
תכננת את תמונת הערסל?
"היא פשוט התכרבלה אליי, וזה היה ברור לי שאני אאסוף אותה כמה שאני יכולה כדי לייצר תחושה מגוננת. אנחנו כשמנו, גונן. מגוננים אחד על השני".
כל המדינה סקרנית לדעת מה עבר עליהן, אבל יש גם את הצד השני. איך משלימים לה שנה ושלושה חודשים? מה מספרים לה? למה לא חושפים אותה?
"זה מורכב מאוד. מצד אחד, הרצון הוא לתת לה תמונה שלמה. מצד שני, יש הבנה שהיא כל כך מוצפת במידע חדש, ואתה צריך ללכת לאט. זה בדיוק כמו שלנו ייקח הרבה זמן לייצר תמונה שלמה של שנה ושלושה חודשים שבהם היא הייתה בשבי. אולי אף פעם לא נצליח באמת להראות לה את כל התמונה של מה שקרה פה, ואולי היא לא תצליח לתת לנו את כל התמונה שלה מהזמן שהיא חוותה בשבי חמאס. אין ספק שזו כותרת של ספר".
אפשר גם סדרה, או סרט.
"ממש, ועוד יישאר מקום למלא".
מה למשל היא לא ידעה?
"למשל, היא לא שמעה את אבא שלה בכלל לאורך השבי. גם ככה אבא שלה לא כזה מדבר, ולא שאני כן, אבל כאן קרה משהו גדול מאיתנו. במהלך השבי היא פחדה שקרה משהו לאבא. יש הרבה דברים קטנים שהיא עדיין לא יודעת עלינו, כי אנחנו חיים את המציאות שלנו פה, ואולי נראה לנו שכולם יודעים מהי, אבל זה לא ככה. בשבי הן ראו וקלטו קרעי מידע. לא יותר. הן לא היו חשופות הרבה לתקשורת אבל היא ראתה קצת ממה שקורה פה. היא כמעט לא ראתה אותנו. התקווה שלה הייתה שאנחנו נשארים מי שאנחנו בתוך המאבק בזה ולא איבדנו את המהות שלנו כמשפחה, כאנשים. אני שמחה להגיד שכשרומי חזרה היא גילתה שהתקווה שלה היא דבר שהתקיים".
אל תגידו "מחיר"
אף שהעבירה את השבי לצד חטופה מכפר עזה, עד כה גם משפחתה של רומי גונן לא משוכנעת עד כמה היא הייתה מודעת למה שהתרחש ביישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר ולממדי הטבח. "לחלקים מסוימים היא הייתה מודעת, לחלק לא ממש", אומרת אימה. "אני בעצמי עדיין לא יודעת מה היא יודעת. היא גם לא ידעה כמה נלחמנו עליה. לא היה לה מושג למה, למשל, התמונה שלה לא התנוססה כל כך הרבה ברחובות".
למה באמת?
"כי לנו זה היה קשה. פשוט ביקשנו שהתמונה של רומי תתנוסס במקומות שהם של חיבור, של יצירת ביחד. אנחנו בחרנו לבקש שמי שמרים את התמונה של רומי ומחזיק אותה, שיהיה בטוח שהוא במקומות מחברים. ואני חייבת לומר שאני לא אומרת איפה לא".
אז אני אציע. קפלן תל אביב, למשל?
"אתה יודע, הודבקה פה סטיגמה, אבל בקפלן יש הרבה מאוד אנשים טובים וערכיים. אנשים בעם ידעו לבד לעשות את ההפרדה, וזה מדהים בעיניי. הם ידעו בעצמם איפה להרים את התמונה של רומי ואיפה לא. אז זה בכלל לא ציון של מקום כזה או אחר, אלא מה שאנשים הבינו מתוך הבקשה שלנו".
8 צפייה בגלריה
"להתכונן לתוצאות אפשריות". אסירים פלסטינים ששוחררו לחאן יונס
(צילום: REUTERS/Ramadan Abed/File Photo)
המדינה חיבקה אתכם, עטפה אתכם באהבה.
"העם. העם חיבק אותנו מאוד".
הפרדת בין העם למדינה, אוקיי.
"לגמרי. אני עושה הפרדה כי אני חושבת שהפער שהיה בין הרובד של נבחרי הציבור לבין העם גדל והלך בתקופה האחרונה. נבחרי הציבור והעם היו בניתוק במשך הרבה מאוד זמן, עוד לפני 7 באוקטובר. העם הדביק את הניתוק יחסית מהר מאז. החיבוק שקיבלנו מכל העם, מכל הגוונים שלו, מכל מקום בארץ, היה אדיר. במאי האחרון התחלתי להגיע ליותר ויותר יישובים בארץ. הייתי ביותר מ-140 יישובים. היו סביב 30 אלף איש שפגשתי ממש פיזית. בכל מקום הדבר הראשון שאמרו לי הוא שכולם רוצים את החטופים חזרה. החיבוק הזה, האכפתיות, זה היה מטורף. אני חושבת שנבחרי הציבור למדו ככה... על הדרך, ועובדתית הגענו להסכם השני של שחרור חטופים".
כלומר?
"לא הגענו להסכם הזה סתם. המדינה הדביקה את הצורך של העם. ויחד עם זה, יש פה מורכבות מאוד גדולה ואני חושבת שצריך לדבר עליה ולזכור אותה ולהדגיש אותה. יש פה שיח אמיתי, אי-אפשר להתעלם מזה. להסכם יש גם תוצאות שעלולות לקרות. אבל ללא הסכם, יש תוצאות ודאיות שיקרו. החטופים ימותו".
המחיר עלול להיות כבד.
"אני מבינה את המחיר של ההסכם, חד משמעית. אתה יודע מה? יכול להיות ש'מחיר' זו לא מילה נכונה בהקשר הזה. צריך לדבר על תוצאות אפשריות. כשיש כאלה, אפשר לבנות אסטרטגיות להתמודדות איתן. אנחנו כל הזמן מדברים על מחיר, כאילו זה ודאי. זה לא, וצריך להיזהר כאן".
אבל המחיר שמדברים עליו הוא לא רק חזרת מחבלים לטרור. יש משפחות שכולות שרואות את הרוצחים של יקיריהן משתחררים לחופשי. זה פוגע ומכעיס.
"אתה צודק, והדיוק הזה מאוד חשוב. גם אני חושבת שזה קשה מנשוא. התשוקה של כולנו באופן מאוד ברור ומוצדק היא להעניש את מי שפגע בנו. זה לא רק צורך, זה באמת מקום של צדק והוגנות. חשוב לי להגיד למשפחות השכול שאנחנו איתן בלב. אנחנו מבינים את הכאב של חלק מהן. זו סטירה ללב".
יש טענות ששוב מנסים לטרפד את עסקת החטופים.
"יש אחריות ליישם את ההסכם במלואו כי המדינה מחויבת להחזיר את כל החטופים כמו שהיא מחויבת לדאוג לתושבים שעל הגבול ולביטחון שלהם".
כשאני שומע למשל את הבת של קית' סיגל מדברת על מה שהוא עבר, עולה בי גם רצון לנקמה. יש בך רצון כזה על מה שעוללו לרומי?
"חד משמעית. אני חושבת שלכולנו יש את הרצון להחזיר להם. אחד כי מגיע להם, בראייה שלנו. הם פגעו בדבר הכי-הכי רגיש - ילדים, זקנים, נשים, חוגגים, אנשים שישנו. זו לא איזו מלחמה שבה תקפו טנקים שלהם את שלנו. ברור שיש רצון לנקום. השאלה היא מה משרת אותנו כעם. טוב שנכיר בזה שיש את הרגשות האלה ואת הצורך לנקם. יחד עם זה, השאלה היא אם תחושת הנקם צריכה להוביל אותנו. צריך לשקול היטב מה עומד בפנינו ואילו תוצאות יכולות להיות".
מצד שני, אולי גם אין כאן עניין של מחיר כי מדינת ישראל הפקירה אנשים לחטיפתם וצריכה להיות מספיק חזקה כדי להתמודד עם ההשלכות שבשחרור שלהם. אין עסקאות טובות בגיהינום.
"אני לא הייתי מתנסחת ככה. מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר נגרם מהרבה סיבות, אם מסתכלים על זה רגע בהיבט רוחני. חלק מהן זה הגעה שלנו למלחמות אחים קשות. כשהיינו עסוקים במלחמות האלה, לא היינו פנויים להקשיב אחד לצרכים של השני. כשאני רבה עם מישהו אני לא מקשיבה למה הוא צריך, אלא מה אני רוצה".
והנמשל?
"עכשיו צריך רגע להסתכל על התוצאות האפשריות של הסכם שחרור כל החטופים ולדאוג לנטרל כמה שיותר אפשרויות לא טובות. אבל שוב, תהיה תוצאה אחת ודאית אם לא ימולא ההסכם: החטופים יירצחו. זה לא משהו שאפשר להגיד עליו אולי. אנחנו גם עלולים, במקרה כזה, לא למצוא את רוב גופות החטופים".
פוליטיקה? אני? למה?
הדרך של מירב לשם גונן במאבק לשחרור בתה הייתה מאוד ממלכתית, אצילית, אפילו עדינה ומנומסת. לשאלה אם מדובר היה באסטרטגיה, היא עונה: "אני חושבת שזה מייצג את מי שאני. אתמול בשיחה עם רומי הגבתי על משהו והיא אמרה לי 'אוף, אימא, אני לא יכולה עם זה שאת מכילה את הכול'. עכשיו, היא לא ראתה מה עשיתי בשנה ושלושה חודשים האלה, אבל היא מכירה אותי. אני חושבת שבגדול לפעמים יש לי את הצורך הזה של להיות קצת בעד הצד השני. אבל לפעמים ממש לא. לפעמים אני לא קשובה, חושבת שדעתי היא הכי צודקת.
"שמע, ברגע שמבינים שזה לא אירוע פשוט, אתה חייב להיות קשוב לאחר. אולי הוא שצודק בראיית המבט שלו? ואז אתה מקשיב ואומר 'וואו, יש משהו בדבריו גם אם זו לא הדרך שלי'. צריך להכיל המורכבות הזאת גם בהמשך כי יש מציאויות כל כך שונות בתוך מדינת ישראל".
אבל מתי אמרת לעצמך: זו הדרך שלי, הסבלנית, הממלכתית, המאופקת? עינב צנגאוקר לקחה דרך משלה, וגם גישתה מנומקת מאוד, אבל מעמידה ממול הרבה מבקרים.
"הלכתי בדרך שלי די בהתחלה וקיבלתי הרבה ביקורת על כך שאני ממלכתית מדי. אמרו שאני צריכה להפוך שולחנות ושאני צריכה לשרוף כבישים. שמעתי את הדברים האלה מאנשים אחרים שחשבו שהדרך הנכונה היא אחרת, ואני מכבדת את זה כי אין לי מושג מה הדרך הנכונה. אבל כן הייתה לי הבנה שיש הרבה מאוד דרכים להביע את מה שאנחנו חושבים. כי חלק מהציבור קשוב למשהו מסוים, חלק קשוב למשהו אחר וכך הלאה. ידעתי שאם אני אאבד את מי שאני, אז כל המלחמה הזאת לא שווה כלום. כמו שאם אנחנו נאבד את מי שאנחנו כעם ישראל, אז כל מה שקורה לא שווה את זה. אבל מה שחשוב זה להמשיך להיאבק יחד, גם אם כל אחד בדרך שלו".
מצד שני, לא ראיתי אותך כמעט מותחת ביקורת על אחרים.
"כמעט לכל אורך הדרך לא ראיתי טעם לבוא לאנשים ולהעיר על הדרך שלהם. הרבה יותר מסובך להגיד למה הדרך שלי היא טובה יותר עבורי. באיזשהו שלב גם הבנתי שאם אני אצא נגד גורמים פוליטיים, למשל ראש הממשלה, איך זה בדיוק מקדם אותי? הדבר המדויק להגיד היה שברגע מסוים זיהיתי, או הרגשתי ממש פיזית, שהדבר הנכון הוא לגייס את העם. הבנתי שמי שבסופו של דבר באמת מניע את הפעולות זה העם והמנהיגים העממיים שלו. לא עשיתי את עיקר העבודה ברשתות החברתיות, למרות שהיינו גם שם. נפגשתי עם כולם. הגעתי ליישובים שאני לא חושבת שיש הרבה שמכירים. מכיר ישוב בשם קידה?".
היו ניסיונות להתערבות פוליטית במסע שניהלת למען רומי? אולי מישהו זרק: תשמעי, כדאי לך לא להרגיז היום את ראש הממשלה או את שר הביטחון, כי בסוף עסקת החטופים עוברת דרכם.
"ממש לא. רק אחרי שרומי השתחררה הבנתי שמישהו אמר שבגלל שלא ביקרתי את ראש הממשלה רומי יצאה לחופשי. אבל זו ממש לא אמת. רומי יצאה כי היא האזרחית הפצועה הקשה ביותר, היא היחידה בשבי שנשאה פציעה כל כך קשה - אני לא מדברת על הנרצחות חלילה - ולכן היא יצאה ראשונה. פשוט אין שום סיבה אחרת".
נראה אותך בפוליטיקה?
"למה כולם חושבים שאני הולכת לפוליטיקה?".
כי ייתכן שנרוויח אם תהיי בכנסת.
"כן?".
כן כן.
"אבל אני לא טובה לפוליטיקה, מקצוע בפני עצמו. מי אני? לא למדתי את זה בחיים, לא מעניין אותי פוליטיקה. אבל עשייה חברתית? בוודאי".
באיזה כיוון?
"להגיע לכל מקום בארץ ולראות איך אני עושה את החיבורים האלה. איך מקרבים בין המציאויות השונות. כי לא יעזור, אתה מגיע ליישוב כמו עלי, יש לו את המציאות שלו, את מה שהם חווים ביום יום, והפחדים שלהם אמיתיים. אנחנו צריכים להתקרב זה לזה".
היו כבר הצעות עבודה?
"לא ממש. אבל הרבה אנשים אמרו לי במהלך הדרך: כשרומי תחזור, אנחנו נפנה אליך".
היא עוד לא התרגלה שוב לאוכל
המשימה החשובה והארוכה שלה מעכשיו תהיה תהליך השיקום הארוך שתעבור רומי, במטרה להחזיר לתפקוד את יד ימין ולהחלים – פיזית ונפשית - מהשהייה הארוכה בשבי. "זה יהיה שיקום מאוד ארוך, בבית החולים, ואנחנו נהיה שם בכל דקה שתצטרך".
יורד הלילה, רומי ישנה. לא בא לך לבדוק כל דקה אם היא בסדר?
"רק בלילה? כל הזמן באה לי ללכת אחריה. כרגע אנחנו במלון ויש בינינו דלת מפרידה. החדר שלי הוא במדיניות הדלת הפתוחה, והדלת שלה – כשרומי רוצה, היא פותחת. אני לא יושבת כל הזמן לחכות לה, יש הרבה מה לעשות, אבל היא יודעת שאנחנו שם. אני, ירדי, האחים שלה שמגיעים, אבא שלה".
מה עם הבולונז המפורסם האהוב על רומי?
"זה הדבר הראשון שהיא ביקשה לאכול כשחזרה, אבל עוד לא עשיתי לה. אמרתי שלפני הכול הקיבה שלה תתחיל להתרגל לאוכל. היא עוד לא שם. היא עוד אוכלת מאוד מעט ומאוד בזהירות, ובא לי שהיא כבר תתענג על זה".
היא כבר פגשה אנשים ברחוב?
"היא עוד לא ממש יצאה החוצה לרחובות. היא הייתה בביקורת בבית החולים, הוצאנו אותה מדלת אחורית, הכנסנו אותה מדלת אחורית. כמעט לא פגשנו אף אדם שם. אנחנו שומרים עליה. כרגע, כשהיא הולכת איתי, אני איכשהו יותר מוכרת כי אותה עוד לא מזהים. צריך לזכור שהיא הייתה עד היום על פלקט אבל לא ראו אותה פיזית. זה אחרת. גם לי בא שלא יזהו אותי, אבל זה מה יש".
בסוף היא כמובן תחייה את חייה, וכולם, כולל כולם, ירצו לחבק אותה.
"אז אני חושבת שצריך להזכיר באמת לאנשים שרומי לא רק שהיא אדם פרטי, היא אדם פרטי שלא יודע עד כמה הוא הפך להיות ציבורי. זה העולם שלה עכשיו. כל אחד שיחשוב על עצמו שזורקים אותו באמצע המון אדם ענק, שמכיר אותו, וכל אחד רוצה לקבל ממנו משהו. זו תחושה מאוד מאיימת, מאוד מפחידה".
יש גם שאלות שעלולים לשאול אותה.
"כמו שאני לא מבקשת לדעת שום דבר מרומי, אני ממש מצפה מעם ישראל לא לשאול אותה שאלות. פשוט לשמור על כבוד האדם. הרי בשביל זה נלחמנו להחזיר אותה לפה, מתוך ההפרה הבוטה של הכבוד שלה והחופש שלה. אז אני ממש מבקשת שעם ישראל ישמור על החופש של רומי ועל הפרטיות שלה. וזו עבודה שכולנו יכולים וצריכים לעשות".
